כשהייתי צעיר יותר, בתחילת שנות ה20 שלי, היו מנצלים אותי לא מעט.
למה?
כי הייתי יותר מדי נחמד.
ואנשים היו משתמשים בנחמדות יתר שלי כדי להגיד לי מה לעשות, ולא כיבדו אותי ואת הזמן שלי
( אתם בטח כבר יכולים לתאר לעצמכם כמה זה בלט בצבא בכל המשימות שנתנו לי😁).
הסיבה שזה קרה, זה כי לא כיבדתי את עצמי והאמנתי שהנוחות וטוב של אנשים אחרים יותר חשובה משלי.
לא כיבדתי את ה "כן" וה "לא" שלי.
למעשה, היה לי מאד קשה להגות את המילה הזו "לא", או להגיד לאנשים בכלל מה אני רוצה, התביישתי.
כשהסתכלתי למה אני עושה את זה, הבנתי את האמונות העצמיות שהניעו את זה:
"אני לא מספיק טוב", "אני פחות חשוב מכולם", ו"זה רע ואנוכי לבקש את מה שאני רוצה ולדאוג לעצמי".
קיצר: שקר, שקר ועוד שקר.
וכשראיתי את השקרים האלו, התחלתי לאפשר לעצמי לקבל, ולא רק לתת, לשים גבולות, להגיד "לא" וגם לבקש את מה שאני רוצה לפעמים.
ולא רק שזה היה נעים יותר, אני הופתעתי מכמה שאנשים באו לקראתי (כמובן שלא כולם), וכמה שזה הרגיש לי יותר מאוזן.
יש איזון, איזשהו קו אמצעי בין אגואיסטיות לנתינת יתר, בין גבורה לחסד(בשפת ספירות הקבלה), ולכל אחד מאיתנו יש את העבודה לגלות את האיזון הזה שלנו עם זה.
זה בעצם גם מה שהבודהה לימד, למצוא את "דרך האמצע" בחיים.
אז איפה בחיים שלכם אתם נותנים בלי איזון והגיע הזמן שתציבו גבולות, או שתגידו "לא"?
איפה בחייכם אתם לא מביעים את מה שאתם באמת רוצים?
הנה הזמנה ממני השבוע לבחור אחרת, ולהתייצב עבור האמת הפנימית שלכם.
כי מה זה שווה להיות נחמדים לאחרים, אם אתם לא יודעים להיות גם נחמדים לעצמכם.
באבה וחמלה, דניאל❤️.
