שבוע שעבר הלכתי למשרד הפנים כדי לשנות פרטים שרשומים שם.
קמתי מוקדם, יום ראשון על הבוקר, עייף אחרי שישנתי מאוחר בשבת, בנסיעה ישנונית באוטובוס.
וכשהגעתי, ראיתי שמבקשים שם להביא תעודת זהות ולא מה שאני רגיל לראות שזה “תעודה מזהה”.
אני הבאתי איתי רישיון נהיגה ולא תעודת זהות ושאלתי את הפקידה אם זה בסדר, והיא אמרה לי ישר שלא,
ואז הבנתי שאצטרך לחזור עם התעודת זהות ולבוא בפעם אחרת אחרי שפיניתי את הזמן בבוקר במיוחד.
באותו הרגע חוויתי קול של פיתוי שאני מכיר היטב, ואותו קול רצה לספר סיפור של התבכיינות,עצב ותסכול לגבי זה כפי שלמד כילד.
דיברתי בטלפון עם חברה שלי גרניט, וכמעט באתי לספר לה גרסה כלשהי של הסיפור הזה,
רק שאז עצרתי את עצמי, התבוננתי בראשי בקול הזה שרוצה לספר את הסיפור הזה,
ו.. לא סיפרתי אותו.
במקום זאת סיפרתי סיפור עם קצת הומור, קצת קבלה וקצת ניטראליות אדישה כזו והמשכתי לי עם היום.
הקול הזה צץ עוד מספר פעמים במהלך היום, ונמנעתי כמיטב יכולתי מלהאמין לו, פשוט התבוננתי בו בניטראליות.
וזה בעיניי המהות של העבודה הפנימית ושל לחיות חיים שמחים, מדובר ברגעים הקטנים האלו של: “האם אני בוחר להאמין בסיפור או לא”, והרגעים הקטנים האלו של “איזה סיפור אני מספר” ו”האם התשומת לב שלי ברגע הנוכחי או במחשבות”.
הרגעים האלו נראים קטנים, אבל אם הייתי מתחיל לספר את הסיפור הזה, זה היה יכול להרוס לי את היום, ואולי גם לסובבים אותי.
והם נראים פשוטים, אבל זה נדרש בשבילי תרגול רב לזהות את הפיתויים האלו לספר סיפור שלילי, לא לבלוע אותם ולבחור סיפור אחר.
ניצחון קטן להיום, מי יודע מה יהיה מחר. התרגול מתמשך, ואני כל יום מתרגל כמיטב יכולתי.
משרד הפנים: נתראה בקרוב.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.
