הדרך המצחיקה להסתכל על הדברים:
אתמול נסעתי בפקקים בדרך השלום לפני הפנייה ימינה לאיילון צפון בשעות אחה”צ(מי שנמצא באיזור בשעות האלו יודע על מה מדובר חחח). היה מאד צפוף וכאשר נסעתי מישהו מהנתיב ליד ניסה לחתוך לתוך הנתיב שלי כאשר המכונית שלי הייתה לידו, בלי ממש מחשבה המשכתי ליסוע מכיוון שהוא דיי הפתיע אותי(או מי יודע למה) והתקדמתי. כשעצרנו ברמזור, הוא פתח את החלון שלו והסתכל לעברי וראיתי שהוא היה קצת מתוסכל, הוא חייך ואמר בציניות: “שיחקת אותה שלא נתת לי לעבור” במבט אולי קצת נוטר טינה.
עכשיו אני מודה שיש לי דרך קצת מעוותת לראות דברים ואני אוהב לחשוב שכל דבר יכול להיות מצחיק(שנים של פסיכותרפיה לא יעזרו במצב הקשה שלי), אז צחקתי ואמרתי לו שאני מתנצל ושהוא דיי הפתיע אותי ,שהוא מוזמן לעקוף אותי אחרי הרמזור. מיד ראיתי איך המבט בפנים שלו נרגע והשתנה, מה שלפני כמה רגעים היה מבט רציני חלף והפך לחיוך שעלה בפניו וזה היה נפלא לראות. הוא אמר תודה, הגיע הרמזור הירוק ונתתי לו לעבור.
עכשיו אני חייב להודות, לא תמיד הייתי מגיב ככה. כולנו שמענו על התופעה בשם “זעם כביש”(road rage באנגלית). למעשה הרבה פעמים אנשים רבים וצועקים אחד על השני בכביש. אין שום דבר רע בזה אבל כדאי שנהיה כנים על זה שזו הבחירה שלנו להתעצבן. אני יודע שזה ממש מפתה לכעוס כשהרגש הזה מצטבר כלפי אותם אנשים שהמוח שלנו אומר שהם “נוסעים לא באחריות”. אני לגמרי מבין את זה וזה לא קל, ברגע הזה אבל מבין כל הרגעים, זה בדיוק הזמן לעצור ולשאול את עצמנו “איזה אדם אני רוצה להיות” ולחכות לפני התגובה האוטומטית ומפתה של כעס שנוטה לעלות. אם התגובה היא אוטומטית, אז כמה שליטה יש לנו על חיינו? ומה כעס יעזור כאשר האדם ממול במילא לא שומע אותנו וכנראה לא אכפת לו? רק אנחנו סובלים מהכעס של עצמנו בסופו של דבר. כשאנחנו עוצרים יש לנו בחירה, בבחירה יש לנו כוח וכל פעם שנבחר אחרת מהפחדים והכעסים שלנו, כך עם הזמן הפיתוי של לפעול לפיהם פוחת עד שהוא נעלם לגמרי.
כשהאיש בנתיב ליד פתח את החלון, הפיתוי הזה כבר לא היה פה בשבילי- תמיד יש דרך מצחיקה יותר לראות דרכה את החיים, תמיד אנחנו יכולים לבחור אחרת עם שאלה פשוטה: “מי אני רוצה להיות”.
