לחץ הוא דבר שהורג אותי לפעמים.
חרדה.
הלחץ למהר, להספיק דברים.
הלחץ מלשרוד, הלחץ ממה יקרה.
חרדה היא תמיד מנגנון בריחה.
בשבילי, אני שם לב אליה כבריחה מרגשות בתוכי.
החרדה רוצה שאברח מהכאב בתוכי לעבר הסחת דעת כלשהי או ביטחון מדומיין בעתיד.
חרדה היא תמיד החרדה מלהרגיש את הכאב שבתוכנו.
כי אם אנו לא מפחדים מכאב, ממה יש לנו להיות חרדים?
וכשאני בחרדה, אני לא נהנה מהרגע. אני לא נהנה ממה שיש לי והאנשים המקסימים בחיי.
אני לא נהנה מהעבודה שלי או מקניות בסופר כי אני מרגיש את הצורך להספיק ולמהר.
זה רק כשאני עוצר,
ומקשיב לחרדה,
ומבין ממה היא מפחדת.
ומרגיש את הכאב שמתחת.
שהחרדה מאטה.
ועם ההאטה שלה,
אני מרגיש כאב,
ועם שחרור הכאב,
אני חווה שוב שלווה.
שוב אני באיזון, שוב אני נהנה מהרגע ומהחיים שסביבי.
אז מה אם פעם באה שנרגיש חרדה ביום יום, במקום להקשיב לה ולהמשיך לרוץ קדימה,
נעצור, נהיה איתה, נכיר אותה קצת, נשאל אותה מה היא באה ללמד אותנו וממה היא מפחדת.
ועם ההאטה הזו, נרגיש כאב, ועם הרגשת הכאב, נחזור לרגע הנוכחי, ועם החזרה לרגע הנוכחי, נחזור לשלווה.
הזדמנות לעצור, להתבונן ולהרגיש.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.
