את ממצמצת – סיפור מרגש מהקליניקה על איך העבר שלנו מופיע בהווה, המקור לסבל שלנו, והריפוי שמשחרר אותנו לחופשי.
אם קשה לך להציב גבולות, אם את נוטה להיפגע ממה שאנשים אחרים עושים, הסיפור הזה הוא בשבילך.
הערה: קיבלתי את האישור של הלקוחה שלי לחלוק אותו.
“את ממצמצת”, אמרתי לה בזמן שסיפרה לי על מה שקרה לה כילדה, ובעוד שמצמצמה, היא סיפרה על זה שאותו אירוע לא הפריע לה כל כך. אולם למרות מה שסיפרה לי, לא יכלתי להתעלם מכמות המצמוצים בעיניה תוך כדי שסיפרה לי את הסיפור.
היא: “באמת? לא שמתי לב”, היא אמרה.
אני: “כן, מאז שהתחלת לספר לי על זה, העיניים שלך ממצמצות. תוכלי לשים קצת תשומת לב שם?”
היא: “אני שמה, אבל אני לא מרגישה כלום, אין לי שום רגש כלפי הנושא, אבל עכשיו שאני שמה לב לזה, אני שמה לב שהלסת שלי ממש ננעלת”. *המבט שלה נעשה רציני*.
אני: “אם הלסת שלך הייתה מדברת עכשיו, מה היא הייתה אומרת?”.
היא: “היא לא הייתה אומרת כלום(יש לאנה דמעות בעיניים), וזה ממש עצוב לי שהיא לא הייתה אומרת כלום, כי היא ממש פגועה”.
ובעוד היא אמרה את זה, היא התחילה לבכות, ולבכות, ולבכות, וריפוי גדול קרה שם.
אבל אולי אני אחזור קצת אחורה כדי לתת הקשר. האישה המקסימה שעבדתי איתה באותו סשן, סיפרה לי שהיא רוצה לחקור איך היא רוצה להגיב באותנטיות למקרה שקרה לה. המקרה היה דיי פשוט, חברה שלה תכננה לטוס איתה לחו”ל, מזה שנתיים הן תכננו את הטיול ביחד(הטיול התעכב בגלל הסגר). אבל בדיוק אתמול חברתה הודיעה לה שהיא החליטה במקום זאת ללכת לחופשה עם החבר החדש שלה איתו היא יוצאת 4 חודשים.
אותה אישה מקסימה, נקרא לה אנה(שם בדוי), סיפרה לי שהיא חשה ממש פגועה, שזה לא פייר, שהיא נפגעה מזה כי היא חשבה שהן חברות טובות ופתאום אחרי שנים של תכנונים היא בוחרת ללכת עם חבר שבקושי הכירה.
ואז היא אמרה מילים שממש בלטו לי: “היא השאירה אותי מאחור”.
מיד הבנתי שמדובר על הרבה יותר מזה. על כאב שלא נפתר לה מהעבר, שמתעורר מחדש היום.
שאלתי אותה איך היא מרגישה לגבי הכל והיא אמרה שהיא חשה עצובה(מעניין שהיא לא ציינה כעס, הסיבה ללמה תופיע בהמשך).
שאלתי אותה אם זו הפעם הראשונה שהיא חווה עצב על כך שמשאירים אותה מאחור.
היא אמרה לא, היא אמרה שהיא חוותה את זה גם כנערה הרבה בתיכון כשחברות היו יוצאות בלעדיה.
אבל האינטואיציה שלי אמרה לי שיש זיכרון עמוק יותר מאחורי זה(הערה: לתחושתי יש זיכרון מוקדם יותר ממה שעלה גם בשיחה לכאב שחשה).
שאלתי אותה אם קרה מקרה שהיא נשארה מאחור עוד לפני התיכון. היא סיפרה לי שכן, בכיתה ב’, אבל שזה מוזר לה שזה עולה לה כי זה לא הפריע לה כל כך אז לטענתה. היא סיפרה לי בסיפור, שהיא הייתה בכיתה ב’ עם חבורת בנות פופולאריות וחשבה שהן חברות מאד טובות שלה. אבל לילה אחד פתאום אמא שלה קיבלה שיחה לבית ב21 בערב, והבנות האלו צלצלו לביתה ואמרו לה משהו בסגנון של: “חהחהחה, נפגשנו בלעדייך ואנחנו ממש נהנות”. הערה: אולי כמבוגרים זה נשמע לכם כאירוע לא כזה משמעותי, אבל לילדה זה יכול להיות מאד כואב.
אחרי שסיפרה לי על זה, היא הדגישה לי כמה פעמים שמבחינתה זה זיכרון מצחיק מהעבר, היא הדגישה לי שזה לא ממש מפריע לה עכשיו, ועם כל ההדגשות האלו, לא יכולתי להתעלם מכמות המצמוצים שלה.
משם הגיע החלק בו שאלתי אותה על המצמוצים שלה עוד, ועל הלסת שלה, ומשם היא התחילה לבכות. ואז האמת שלה התחילה לצאת. היא התחילה לספר לי כמה שקשה לה לשים גבולות כשאנשים מתייחסים אליה לא טוב, על הכאב שלה, על זה שהיא תמיד עושה כאילו “כלום לא מזיז לה”, “שהכל טוב” ומעדיפה להישאר שקטה ולא להגיד כלום, להיות נחמדה. על זה שהיא מתחרטת שלא אמרה כלום אז כילדה בכיתה ב’ וזרמה עם זה.
אחרי שחלקה את הכל, היא חוותה רוגע ניכר, ושחרור גדול.
ומצאתי את זה סיפור מדהים לאירועים מהעבר שלנו שלא ריפאנו, ושאולי חשבנו שהם חסרי חשיבות, מופיעים בהווה שלנו כתגובות רגשיות במצבים מסוימים. וסיפור מדהים לאיך שפת הגוף שלנו יכולה לחשוף את מה שאנו לא מודעים אליו בפני השטח.
ואיך התגלית הזאת השפיעה על חייה בהווה?
הכאב שחשה לא היה באמת על מה שקרה באירוע, זה הכאב מהאירוע שחוותה בעבר, והפרשנות ואמונות שיצרה לה על עצמה, שמתעורר שוב בהווה.
שאלתי אותה איך היא רוצה להמשיך הלאה, מה היא תרצה לעשות במקרה של החברה שלה.
היא אמרה לי שהיא מחליטה לספר לה איך הרגישה, שהיא רוצה להביע את הצרכים שלה יותר.
היא אמרה לי שהיא למדה עכשיו שאין בושה בלהביע את הצרכים שלה, שאין דבר רע בזה, שכמו שלחברה שלה יש צרכים, גם לה יש צרכים, ושבחוויה שלה, זה הפריע לה שחברתה ביטלה טיול שתכננו שנתיים ברגע האחרון, ושמותר לה לחלוק את זה ולבטא את זה.
אחד הקשיים הכי גדולים שהיא עובדת עליו, גם משיחות קודמות, זה להביע את הצרכים שלה, וברגע שהיא ראתה את אחד המקורות לקושי הזה, היא חוותה שחרור משמעותי וחופש להביע את צרכיה בלי אשמה סוף סוף.
מה אפשר ללמוד מזה?
- העבר לא באמת קיים, אבל כשיש לנו תגובה רגשית, הזיכרון שלנו של העבר מופיע בהווה ומשפיע על החוויה שלנו והיכולת שלנו לחוות דברים בבהירות.
- אנחנו ממש טובים בלהדחיק ולהסתיר מעצמנו את מה שאנו באמת מרגישים.
- אם קשה לך להביע צרכים, או את נפגעת מדבר שחבר/ה שלך עשתה, יש סיכוי טובות שהעבר שלך מופיע בהווה, ושמשהו שלא עיכלת וריפאת עדיין מהעבר שלך שאת לא מודעת אליו משפיע עלייך כרגע.
ולבסוף לסקרנות, אשמח לשמוע את החוויה שלכם מהקריאה של הסיפור הזה ומה אתם רוצים לקחת ממנו לחיים שלכם.
מה אני לקחתי: את החשיבות של לבדוק טוב טוב מה המקור של תגובה רגשית שאני חווה ולשאול את עצמי בסקרנות, האם זה באמת מההווה? או האם זה העבר שמופיע בהווה שוב?
או ודרך אגב, אם תרצו חלק מהשינויים הטובים האלו גם לעצמכם, אתם מוזמנים לפנות אליי בפרטי או למספר: 0542216228 לשיחת יעוץ לגבי תהליך ללא עלות.
מי יתן ותחיו בשלווה ואושר, באהבה וחמלה, דניאל.
