היה היו להן 2 ממלכות חזקות ועשירות בעולם,
ולשניהן היה טוב,
ובין הממלכות היו קשרים של הרמוניה והדדיות.
לתושבים שלהן היה שפע, שקט ושלום.
הייתה הרמוניה בין כולם.
המלכים שלהם היו הוגנים.
לכולם היה מספיק והכל היה טוב,
עד שיום אחד, יועץ ראשי של המלך מאחד הממלכות דיווח לו על התפתחות הטכנולוגית החדשה והמרהיבה שנעשתה בממלכה האחרת.
בהתחלה הם כולם חגגו וחשבו: “איזה יופי, ההתפתחות שלהם תטיב לכולנו”..
ואז אותו יועץ אמר משהו ששינה הכל: “כן מלכי, זה אכן *יכול* להטיב לכולנו, אבל אני רוצה שתדע שאפשר גם לעשות עם הטכנולוגיה הזו נשק חזק מאד, נשק חזק כל כך שיוכל להשמיד כל ממלכה בעולם, שתוכל להשמיד אותנו”.
בהתחלה המלך אמר לו: “לעע, לא יקרה כלום, הם לא יעשו את זה. אנחנו הרי חברים!”.
אבל משהו דבק בו… תחושת של פחד כזו בפנים.
וככל שהמלך הרהר באפשרות הזו יותר, של הנשק שהממלכה האחרת תוכל לבנות עם הטכנולוגיה הזו, ככה המלך יותר ויותר פחד.
ואותו הפחד הלך והתגבר, והלך והתגבר.
והוא דמיין שוב ושוב איך אותו מלך, מאותה ממלכה, ישתמש באותה הטכנולוגיה כדי להרוס אותו ואת כל ממלכתו, וככל שהוא דמיין זאת ככה הוא השתכנע ובסוף אמר ליועצו:
“אנחנו צריכים לבנות טכנולוגיה גדולה, רק ליתר ביטחון”.
וכך הם עשו.
טכנולוגיה חדשה שיכולה גם היא להיות משומשת כנשק שישמיד את כולם. טכנולוגיה אולי אפילו טובה יותר מזו של האחרת.
בממלכה האחרת שמו לב לזה. ויועץ הממלכה האחרת אמר למלכו אותו הדבר: “מה הם ישתמשו בטכנולוגיה הזו לנשק? אולי הם ינסו להשמיד אותנו”.
וגם אותו המלך, באותה הממלכה, בהתחלה לגלג ובסוף הקשיב.
ואותו המלך באותה הממלכה האחרת בנה לו נשק עוד יותר חזק ומלא עוצמה.
וכשהממלכה ראתה זאת, היא בנתה לה נשק עוד יותר עוצמתי כנגד.
וכך מירוץ חימוש התחיל, שנמשך בלי סוף.
מתחים גדלו..
הממלכות שבעברן היו חברות טובות החלו לפחד אחת מהשניה, ולהפוך לאויבות שזורקות איומים זו על זו בפומבי.
איומים המשיכו, עד שתקרית קרתה.
לא בכוונה מוחלטת, אלא בטעות, מתוך מתח. תקרית עם חיילים בגבול.
אי הבנות ומשבר פוליטי המשיכו והמלחמה פרצה לה מהר.
טילים, הרוגים, כאב ועצב רב.
הרס, עוני, משבר מזון, חטופים.
כך המשיכו להם שנים של קרבות.
עד שמתוך סבל, מתוך הימאסות, ובלי התקדמות ממשית באף צד במלחמה- החליטו הצדדים לעשות שלום.
לא מתוך אהבה הדדית או תובנה גדולה, פשוט מתוך סבל וכאב.
ואותם ממלכות, שהיו כל כך חזקות, בהחלטות קטנות, רגעים קטנים, שהפכו להחלטות גדולות, ברגעים גדולים, הפכו פתאום לממלכות עניות וסובלות.
גן עדן הפך לגהינום.
ומה התחיל הכל?
מחשבה.
רעיון.
רעיון אחד שמהול בפחד.
רעיון של “מה אם”.
והמה אם הזה גרם לצד אחד לפחד מהשני, ולצד השני לפחד מהאחד.
וזה התחיל הכל.
—
אז כשלפעמים המוח אומר: “אין לי כוח למדיטציה, זה בזבוז זמן לא חשוב”.
וכשאנשים מזלזלים או האגו שלנו מזלזל בתרגול, וציני לגבי היכולת של שלום פנימי ליצור שלום עולמי:
בואו נזכור שמלחמה והרס מתחילה ברעיון – רעיון עם תדר פחד.
ושאם אותם אנשים, שמאמינים לאותם רעיונות היו מתרגלים מדיטציה, ולומדים להאמין למחשבות שלהם פחות, כדי שאותם מחשבות לא יפעילו אותן – היה פה עולם אוהב יותר.
אז למה מדיטציה לא מלומדת בבית ספר ובכל מקום?
והאם זה קשור להתמכרות האנושית לסבל? יכול מאד להיות.
וזה לא בשליטתנו.
אבל בואו נזכיר לעצמנו לפחות את הטוב, שתרגול מדיטציה יכול לעשות.
ובואו נזכור את הכוח של רעיונות, ונשמור על מודעתנו הסקפטית לגבי מחשבותינו, ולגבי מה אנחנו מאמינים.
כדי שנביא לנו עולם טוב יותר, בקרוב, אמן❤️.
נ.ב:
למרות שהסיפור גם קשור לאירועים האחרונים, אין בו הצהרה פוליטית אחת או אחרת. הוא פשוט סיפור שעלה לראשי עם השראה לכתוב ולחלוק אותו, כמראה לאיפה שאנחנו באנושות, ולאן אולי מועדות פנינו.
אני סהכ אופטימי שבטווח הרחוק יהיה טוב והכל קורה כמו שהוא צריך לקרות(אחרת הוא לא היה קורה😊). אני מאחל לנו עם ישראל ביטחון שפע והצלחה ולכל האנושות❤️.
