כשהכול טוב, למה חלק בתוכנו מפחד שזה לא יימשך?

תוכן עניינים

את הבוקר שלי התחלתי ברכיבת אופניים של חצי שעה בפארק הירקון.

נשמתי את האוויר הצח, נהניתי מהעצים הירוקים, משריקות הציפורים ומהיופי הפשוט שהיה סביבי. הרגשתי הרבה הודיה על הבית החדש, על אורח החיים החדש ועל כל הטוב שיש בחיים שלי כרגע.

וזה הרגיש נפלא.

אבל יחד עם תחושת ההודיה, קרה משהו מעניין.

תוך כדי הרכיבה, דווקא ברגעים שבהם הרגשתי אושר ושקט, עלה חלק אחר בתוכי. חלק שהתחיל לדאוג.

"מה אם זה לא יחזיק?"

"מה אם משהו ישתבש?"

"מה אם לא נוכל להמשיך לגור כאן?"

היו לו כל מיני תרחישים מוכנים מראש. יותר הוצאות בבית החדש, משהו שיקרה בעסק, הוצאה מפתיעה, עוד סבב לחימה, או כל דבר אחר שיכול להפוך את החיים על פניהם.

זה בעיקר התלבש על כסף, אבל אני מכיר את החלק הזה כבר שנים.

הפחד שהטוב יילקח מאיתנו

שמתי לב שהחלק הזה לא מופיע רק סביב כסף.

בתוך הזוגיות הטובה שלי, למשל, היו פעמים שבהן הוא היה חרד שמשהו ישתבש ושניפרד. ולפעמים, באופן לא מודע, הוא אפילו יצר מצבים שכמעט הובילו לשם.

זה אחד הדברים המרתקים בנפש האנושית.

לפעמים אנחנו לא מפחדים רק מהרע.

לפעמים אנחנו מפחדים מהטוב.

מפחדים לאבד אותו.

מפחדים להתאכזב.

מפחדים לחוות שוב כאב.

ולפעמים, מתוך הפחד שהדברים ישתבשו, אנחנו אפילו מחבלים בהצלחה עצמה. כאילו הנפש אומרת:

"אם בכל מקרה זה ייגמר, אולי עדיף שלא אתקרב יותר מדי."

ובמקרים מסוימים, החלק הפרנואידי שבתוכנו כבר מדמיין שהכול יתמוטט בצורה כל כך קשה, שהמצב יהיה אפילו גרוע יותר ממה שהיה קודם.

נשמע מוכר?

מה השתנה אצלי בחמש השנים האחרונות?

לפני חמש שנים, מחשבות כאלה היו יכולות להכניס אותי לסחרור אינסופי של חרדה.

מה שחוויתי היום הייתי מתאר כחרדה או דאגה בעוצמה של 2 או 3.

אבל בעבר, אותה חוויה בדיוק הייתה יכולה להגיע לעוצמה של 8 או 10, ואולי אפילו להוביל להתקף חרדה.

אז מה השתנה?

לא המציאות.

לא העובדה שמחשבות מפחידות עדיין מופיעות.

מה שהשתנה הוא היחסים שלי איתן.

תרגול המודעות לא מעלים מחשבות – הוא משנה את מערכת היחסים איתן

התרגול של מודעות ונוכחות אוהבת לא גרם למחשבות להיעלם.

הוא אפשר לי לראות אותן בלי להאמין להן באופן אוטומטי.

תוך כדי הרכיבה שמתי לב למחשבות, אבל לא ניסיתי להילחם בהן.

לא ניסיתי לגרש אותן.

לא ניסיתי לשכנע את עצמי שהן לא הגיוניות.

פשוט ראיתי אותן.

והבנתי שהן מגיעות מחלק בתוכי שזקוק לאהבה, לא ממקום שצריך להילחם בו.

כמו ששר טונה:

"דאגה לא הצילה אף אדם מאף צרה, היא רק תיקח ממך שמחה."

ובזמן שהמחשבות עלו והייתה תחושת אי-שקט קלה בגוף, הייתי גם מודע לנשימה שלי.

לאוויר הצח.

לעצים.

לאנשים שהלכו סביבי.

למים.

לציפורים.

והחוויה כולה נשארה עדיין נעימה.

מה שפעם היה יכול להפוך להתקף חרדה, הפך לעוד בוקר יפה. לעוד הזדמנות לתרגל נוכחות עם כל מה שקיים — גם מסביבי וגם בתוכי.

לא להדחיק, אלא ללמוד להיות בנוכחות

זה לא קרה כי אמרתי לעצמי:

"עזוב, אין טעם לחשוב על זה."

לפעמים לימדו אותנו לעשות את זה.

לנסות להחליף מחשבות.

להתעלם.

להדחיק.

אבל ברוב המקרים, הדחקה רק יוצרת מלחמה פנימית.

והמלחמה עצמה היא חלק גדול מהסבל.

מה שעזר לי לאורך השנים היה תרגול של כלים שפיתחו בי את היכולת להפנות את תשומת הלב, לנשום, ולהיות בנוכחות חומלת עם עצמי ועם החיים.

לא כדי להעלים את הפחד.

אלא כדי לאפשר גם לו להיות כאן, מבלי שהוא ינהל אותי.

אולי את.ה מכיר.ה את זה?

אחר כך שיתפתי את ארוסתי ואת אחת החברות הטובות שלי בפחד הזה.

הפחד שכשהכול טוב מדי, משהו יקרה ויהרוס הכול.

ושתיהן חייכו ואמרו:

"גם לי יש את זה."

וזה הזכיר לי שאנחנו לא לבד.

יש משהו מאוד אנושי בפחד לאבד את מה שאנחנו אוהבים.

והשחרור לא מגיע בהכרח מכך שהפחד נעלם.

אלא מהיכולת לפגוש אותו באהבה, מבלי לתת לו להכתיב את החיים.

האם גם את.ה מכיר.ה את התחושה הזו, שדווקא כשהכול טוב עולה הפחד שמשהו ישתבש?