למרות שהחיים זימנו לי לא מעט אתגרים, הייתה לי ברכה אחת גדולה שאני מרגיש עליה הכרת תודה עמוקה: הזכות לפגוש אנשים טובים.
אני חושב על יובל, המורה הראשון שלי לגיטרה. על אור, המאמן כושר שלי. על ידידיה, המורה למתמטיקה.
כבר מגיל צעיר הבנתי עד כמה הנוכחות של אנשים טובים יכולה להשפיע על החיים שלנו.
אנשים שחולקים איתנו תבונה, אהבה, אכפתיות, ולפעמים פשוט נוכחות שקטה שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד.
בהמשך הדרך פגשתי את המנטור שלי, גארי, וכל מה שהכרתי עד אז העמיק.
נכנסתי למערכת של הדרכה רוחנית עם מורה מלא באהבה ותבונה, ומאז אני מוצא את עצמי בוחר יותר ויותר להקיף את עצמי באנשים עם לב פתוח, נוכחות עמוקה ותבונה חיה.
אלו האנשים שאפשר לדבר איתם באמת.
אנשים שלא ממהרים לשפוט, לא מנסים לתקן, אלא פשוט מוכנים לפגוש אותך כפי שאתה. עם כל החלקים שלך.
השקר של "אני אעשה הכול לבד"
אנחנו חיים בחברה שמקדשת אינדיבידואליות.
אנחנו לומדים מגיל צעיר להאמין שאדם חזק הוא אדם שמסתדר לבד.
שגם בדרך הרוחנית, אם נהיה מספיק חכמים, מספיק חזקים ומספיק "מפותחים", נוכל להגיע לבד לכל מקום.
אבל זה אחד השקרים העדינים של האגו.
יש בנו פחד עמוק להיעזר. פחד ממה שזה אומר עלינו. פחד להודות שאנחנו זקוקים לאחרים.
אבל האמת פשוטה:
אנחנו מעולם לא היינו אמורים לחיות לבד.
אני תלוי באיכר שמגדל את הפירות שאני אוכל, בנהג שמוביל אותם, במוכרת בקופה, באנשים שבנו את הבית שאני חי בו.
בלי כל אלו, לא משנה כמה אהיה חכם או חזק, לא אוכל לשרוד.
אנחנו חיים בתוך רשת של קשרים.
וזה לא סימן לחולשה.
זה הטבע שלנו.
מה שאיבדנו בדרך
פעם, הזקנים בשבט היו מקור של תבונה.
הם היו האנשים שאליהם פנו כדי לקבל הכוונה, פרספקטיבה וניסיון חיים.
היום, כפי שאקהרט טולה אומר, במקרה הטוב הסבא והסבתא שלנו הם "זקנים מתוקים".
החברה המודרנית דוחקת את הזקנה, הניסיון והתבונה לשוליים.
אולי מתוך יהירות.
אולי מתוך האמונה שאנחנו כבר יודעים.
אבל ידע הוא לא תמיד תבונה.
ותבונה חיה נולדת פעמים רבות מתוך חיים שנחוו לעומק.
הבודהה אמר: הסנגהה היא 100%
הבודהה דיבר רבות על חשיבות ה"סנגהה" – קהילה של אנשים שמתרגלים יחד את הדרך.
מסופר שאחד התלמידים אמר לו שהסנגהה מהווה חמישים אחוז מהדרך הרוחנית.
והבודהה השיב:
"אתה טועה. היא מאה אחוז."
גם במסורות היוגה הגבוהות מדברים על Association with the Wise – בילוי זמן בקרבת אנשים בעלי תבונה.
זה לא נחשב לבונוס בדרך.
זה נחשב לחלק הכרחי ממנה.
מי הם אותם אנשים?
אלו שמעוררים בנו אהבה.
אלו שמעוררים בנו חמלה.
אלו שמזכירים לנו נוכחות.
אלו שבמבט שלהם, במילים שלהם ובדרך שבה הם חיים, מזכירים לנו שוב ושוב מי אנחנו באמת.
לפעמים מורה מגיע בדמות של חבר
את המילים האלו אני כותב אחרי שיחה בת ארבע שעות עם חבר חדש יחסית שלי.
הוא בן 65, וחווה התעוררות רוחנית עמוקה כבר בגיל 17.
יש לו ניסיון חיים עצום, לב חם ותבונה נדירה.
בחודשיים האחרונים אנחנו משוחחים כמעט בכל יום ראשון, והשיחות האלו פותחות בפניי עולמות חדשים.
הן חושפות אותי לפרספקטיבות שלא הכרתי.
הן מעוררות בי השראה.
הן מביאות איתן שלווה, רוגע, אהבה וחמלה.
אבל אני לא חושב שזה רק מזל.
אני חושב שזו גם מוכנות.
מוכנות לגשת לאנשים כאלו.
מוכנות להניח בצד את החלק שחושב שהוא כבר יודע הכול.
מוכנות לטעות.
להיות תלמיד.
להיות פגיע.
ביוגה יש מושג שנקרא "שאקטיפט" – העברה אנרגטית בין מורה לתלמיד.
משהו שעובר הרבה מעבר למילים.
לא רעיון.
לא מידע.
אלא תדר. נוכחות.
משהו שנכנס עמוק אל הלב.
מי הם האנשים שמעוררים את הלב שלכם?
אני רוצה להזמין אתכם לשאלה אחת:
מי האנשים בחיים שלכם שמעוררים בכם נוכחות, אהבה וחמלה?
ואיך זה ייראה אם תאפשרו לעצמכם לבלות איתם יותר זמן?
ואם אתם מרגישים שחסרים לכם אנשים כאלו, אולי שווה לשאול:
איזה מרחבים יכולים לאפשר את זה?
סנגהה, קבוצת קריאה, תהליך ליווי, תחביב חדש, קהילה.
כל מקום שבו אנשים נפגשים מתוך רצון אמיתי לגדול, ללמוד ולהיזכר.
כי אנחנו מושפעים עמוקות מהסביבה שלנו.
וכדאי לבחור בכוונה אילו זרעים אנחנו מכניסים אליה.
מרחב של תבונה ונוכחות
אני מרגיש את זה בכל שבוע במפגשים שלנו בקהילת שלמ.ה.
עבורי, זו סנגהה.
מרחב של אנשים מעוררי השראה.
מרחב שבו אפשר להיות ביחד בנוכחות אוהבת.
לפתוח את הלב, לקיים שיחות עמוקות, לתרגל יחד, להתבונן.
לנקות את מה שכבר לא משרת אותנו ולהיזכר באמת שאנחנו.
כי בסופו של דבר, הדרך הרוחנית אולי נראית אישית.
אבל אף אחד מאיתנו לא הולך בה לבד.
ואם אתם סקרנים ורוצים לבדוק אם הסנגהה הזו מתאימה לכם, מוזמנים לקבל פרטים נוספים בקישור הבא
באהבה וחמלה,
דניאל ❤️