אם יש אתגר שחוזר שוב ושוב בקליניקה ובסדנאות שאנחנו מלמדים, זה הקושי שלנו כבני אדם באמת לחוות ולהרגיש.
הסיבות לכך מגוונות, ופרספקטיבה מלאה עליהן תיקח הרצאה של שעות. בקצרה: חינכו אותנו להיות מכונות ממושמעות וחסרות רגש. חינכו אותנו להאמין שרגש הוא חולשה. ש"גברים חזקים לא מרגישים". ש"נשים לא צריכות להיות בכייניות".
ובמקום להרגיש, למדנו לנתח. אנחנו נתקעים בראש. יושבים על ספת הפסיכולוג ומקבלים הסבר מושלם לכל אירועי הילדות שלנו. זה אולי קצת מסביר דברים וטיפ טיפה עוזר, אבל בפועל, רק מזה, לא הרבה משתנה.
למה זה קורה?
כי השינוי המהותי לא קורה בראש. הוא קורה בגוף.
כשאנחנו משנים את איך שאנחנו מרגישים, הכל משתנה. וזה קורה מפני שהרגשות שלנו צובעים את כל התפיסה שלנו:
כשאנחנו מרגישים פחד – הכל מרגיש מפחיד. כשאנחנו מרגישים עצב – העולם נראה עצוב. אהבה ואקסטזה? הכל מרגיש מושלם.
העולם לא השתנה. גם אנחנו לא בהכרח. הרגש הוא שהשתנה – והוא צובע את המשקפיים שדרכן אנחנו רואים הכל.
לכן העבודה עם רגשות, לדעת איך לעבד אותם, היא כל כך חשובה.
והאמת – היא פשוטה מאד. העבודה היא פשוט להרגיש.
אבל לרבים היא נדמית קשה, בלתי נסבלת, ובלתי אפשרית. למה? שתי סיבות מרכזיות:
1. אנחנו נתקעים בסיפור על הרגש, במקום ברגש עצמו.
במקום להיות עם החוויה עצמה, בלי סיפור – כמו שחווינו כילדים – אנחנו נתקעים בסיפור עליה. "למה זה פה?", "מתי זה ייגמר?", "איזה באסה".
או שאנחנו חושבים שאנחנו מרגישים, אבל בכלל לא:
"אני מרגישה דחויה" – דחייה זה לא רגש, זו פרשנות. הרגש הוא כנראה כאב. "אני מרגיש שאני לא מספיק" – "לא מספיק" זה סיפור, אמונת ליבה. הרגש הוא כנראה תחושת חור בלב, או בושה. "אני מרגיש שלאף אחד לא אכפת ממני" – שוב, זו פרשנות. זה סיפור. הרגש הוא כנראה תחושת פגיעה והיעלבות.
שוב ושוב אני רואה כמה קשה לנו להרגיש, כמה אנחנו אבודים בראש. לפעמים לוקח לאנשים הרבה זמן להבין מה זה בכלל להרגיש באמת, מעבר לסיפור.
אני לגמרי מבין את זה. לי זה לקח שנים. ואחרי עשור אני עדיין לומד ומתרגל את זה.
אז הדבר הראשון הוא לדעת לצאת מהסיפור ולהרגיש באמת. בשלב מסוים אפשר אפילו להוריד את השמות המוכרים – "כעס", "פחד", "עצב", "שמחה" – ופשוט להיות עם החוויה הטהורה עצמה, בלי סיפור ובלי תיאור. החוויה עצמה נמצאת מעבר למילים.
2. קשה לנו לשמור על נוכחות לבד.
הקושי השני הוא שלפעמים אנחנו פוגשים רגשות קשים מאד, שקשה לנו להכיל.
יש מונח בקבלה – לבנות את "הכלי" שלנו. המונח מדבר על היכולת שלנו להכיל (שימו לב לדמיון בין "כלי", "יכולת" ו"הכלה").
כשמרגישים בלי כלי שיחזיק את זה, יש הצפה. לפעמים גם הזדהות עם הרגש ועם הסיפור שלו – וככה התהליך פשוט נתקע. במקום לעבד את הרגש, אנחנו נתקעים בלופ, והוא מפעיל אותנו.
הדחקה היא לא דרך לעבוד עם רגשות – אבל זה לא אומר שהתשובה היא ריאקטיביות. הפתרון הוא בדרך האמצע: להרגיש את הרגש עד הסוף, בלי שהוא יפעיל אותנו באוטומט, ובלי אמונה בסיפור.
בשביל זה צריך ללמוד להכיל. וכאן נכנסים תרגולים שבונים נוכחות ומרחיבים את הכלי:
מדיטציות ריכוז בישיבה ובהליכה. יוגה. תרגילי נשימה לוויסות מערכת העצבים.
וכאן נכנס גם התפקיד של המטפל, ושל הקבוצה כשמדובר בתהליך קבוצתי.
כשיש מטפל מוסמך איתנו בחדר, או קבוצה שמתרגלת יחד, שדה הנוכחות המשותף מאפשר לנו להכיל את הרגשות שלנו טוב יותר – כי אנחנו כבר לא מחזיקים את זה לבד.
זה לא רק מילים יפות. זה מנגנון מוכר ונחקר, שנקרא ויסות משותף. וזה משהו שמורגש – כשאנחנו חווים משהו מאתגר ויש לידנו אדם שנמצא במקום יציב ומווסת.
זו המהות האמיתית של טיפול מבחינתי. לא לתקן את האדם האחר. לא ללכת לאיבוד בראש ובניתוח של העבר שהופך ל"סיפור שלא נגמר". אלא לאפשר מקום לנוכחות משותפת, עם כל מה שכאן, ולעבד אותו.
אפשר להקביל בין עיבוד רגשות לעיכול של מזון. כמו שאנחנו מעכלים מזון והוא מזין את הגוף ובונה אותו – ככה אנחנו מעכלים רגשות, והם בונים את הכלי שלנו, מפתחים אותנו כאנשים, מרחיבים את התודעה.
להרגיש זו הדרך לצמוח בחיים. אין דרך אחרת לגדול.
ואני רוצה להציע כאן שינוי רדיקלי בסיפור שלנו על רגשות: לשחרר את החלוקה לרגש "טוב" ורגש "רע". ללמוד לחוות את כל הרגשות במלואם, בלי סיפור, ולראות את הקסם והיופי שבכל הביטויים.
כי מי אמר שבבושה, בפחד או בדיכאון אין קסם ואין יופי? מי אמר שזה קיים רק בשמחה?
שמחה שמנותקת מהיכולת האנושית לחוות כאב היא לא שמחה – היא הדחקה. וזו שמחה שטוחה. כולנו מכירים מפגשים עם אנשים שמרגישים חסרי עומק.
והעומק בבן אדם בא בדיוק מהיכולת הזו – להרגיש את הכל. את הנעים, את הלא נעים, ואת כל מה שביניהם ומעבר.
אז בבקשה, אל תפחדו להרגיש. ואם אתם מרגישים פחד מלהרגיש? מעולה. זה רגש! תרגישו אותו!
אסיים במילותיו של רומי:
להעמקה בנושא:
א. סרטון על איך ריפוי טראומה קורה כשאנחנו מרגישים עד הסוף: לחצו כאן
ב. מה המהות של כל המסורות הרוחניות? פרק פודקאסט חדש על הנוכחות האוהבת שהיא הטבע האמיתי שלנו, ואיך להתחבר אליה. הנוכחות הזו היא האמת האחת שמאחורי כל המסורות הרוחניות והדתיות – והיא המקום שכשאנחנו מחוברים אליו, אין בכלל פחד להרגיש. אפשר להרגיש את כל רגשותינו באהבה. לצפייה ביוטיוב: לחצו כאן
להאזנה בספוטיפיי: לחצו כאן
באהבה וחמלה, דניאל ❤️