כשהייתי נער בן 16, התחלתי ללכת למסיבות. המטרה שלי, כמו של רבים מחבריי: להתחיל עם בנות, ובתקווה להצליח.
בדרך גם נהניתי מאד מהמוזיקה, לשיר ולרקוד, במיוחד לשירי הראפ של קנדריק לאמאר שמאד אהבתי.
מהר מאד גיליתי את תרבות השתייה של בני נוער. עד אז, כנער יחסית חנון ברוב שנות נעוריי, לא הייתי חשוף אליה.
למדתי איך "מתדלקים" לפני מסיבות: שותים הרבה, כדי להיות קלי ראש ו"ליהנות יותר".
זה מה שהיה מקובל, מה שהיה IN.
והאמת היא? אף פעם לא התעניינתי בזה. הייתה לי תחושה מההתחלה שאלכוהול הוא דבר מזיק, ושלא בא לי להתעסק בו.
בלב הרצון הזה היה משהו עמוק: אם אני נהנה, שר ורוקד בלי שאכפת לי מה אחרים חושבים, אני רוצה שזה יהיה בזכותי, לא בזכות איזה "סם" חיצוני. אם אני מתחיל עם בנות, אני לא רוצה שהביטחון העצמי שלי יהיה תלוי בכמה משקאות ששתיתי. אני רוצה שזה יהיה בזכות יכולות פנימיות שבניתי.
לא רציתי לבנות אף תלות חיצונית. רציתי להיות מסוגל לעשות את כל הדברים האלו מתוך הכוח האישי שלי.
אז למדתי.
כן, היה לחץ. חוסר ביטחון. לפעמים הייתי ניגש לבחורה ומגמגם. לפעמים פחדתי "מה יגידו". אבל כשהצלחתי, זו הייתה הצלחה שלי, לא של משהו חיצוני.
ולמדתי ליהנות ככה מאד. למדתי לדבר עם נשים בלי לפחד.
האירוניה? הרבה אנשים במסיבות חשבו שאני הכי שיכור. לא פעם שאלו אותי אם שתיתי הרבה. האמת? הייתי פיכח לגמרי. הייתי “high” מההצלחה שלי, מהיכולות הפנימיות שגיליתי בתוכי.

כשהגיעו החרדה והדיכאון
למה אני משתף אתכם במעלליי מגיל 16?
מסיבה פשוטה: החוויות האלו היו עבורי חוויות מכוננות לכל המשך חיי.
כשנכנסתי לחרדה ולדיכאון כשנה אחרי, לא רציתי לשכך את הכאב עם מריחואנה, וגם לא עם כדורים פסיכיאטריים. אני מבין שזו בחירה לגיטימית שעוזרת מאד להרבה אנשים, ואין לי שום דבר נגדה. פשוט עבורי אישית, רציתי ללכת בדרך אחרת. רציתי לבנות את עצמי בכוחות עצמי, גם אם זה קשה.
וזה לא שהייתי נגד עזרה. הלכתי לפסיכולוג, ואחר כך למורה שלי גארי. רציתי שיעזרו לי לעזור לעצמי. רציתי לבנות כוח.
היכולת הזו התפתחה עם השנים: עם התרגול הרוחני, המדיטציות, ההתבוננות, ההנחיות מהמורה שלי, וצעדים אמיצים שלקחתי.
למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני. לדאוג פחות מ"מה יגידו". להקשיב ללב שלי ולא לרעש שבחוץ. לסמוך על עצמי. לפתח ביטחון עצמי.
ריבונות פנימית, לא שליטה
נהייתי אדון לעצמי. זו יכולת של ריבונות פנימית שבונה המון ביטחון. להרגיש כמו סלע יציב שאי אפשר להזיז. להרגיש שלא משנה מה הקושי, אני יכול להתמודד.
להרגיש אושר ואהבה אדירים שזורמים דרכי, בלי קשר לשום גורם חיצוני.
וחשוב לי לדייק: ריבונות פנימית היא לא שליטה, ולא מצב שבו כבר לא מרגישים. פחד, כעס ואשמה עוד עולים בי לפעמים, אבל ההבדל הוא כמו בין שמיים לארץ. העוצמה שלהם קטנה מאד, והריאקטיביות כמעט נעלמה. אני מרגיש כמו אוקיינוס, ובו לפעמים גלים קטנים של פחד, כעס ואשמה.
למה אנחנו נותנים את הכוח שלנו
אנחנו נותנים את הכוח שלנו להמון דברים בחוץ.
לאלכוהול ולסמים. להסחות דעת. ל"מה אחרים יגידו". לחדשות. אנחנו גם נותנים המון כוח לקול הביקורתי בראש, שכל הזמן דוחף אותנו ואומר לנו שאנחנו לא מספיק. והמון כוח לפחדים, לדאגות ולכעס.
איבדנו את הריבונות הפנימית.
המהות של מה שהמורה שלי לימד אותי היא איך להחזיר אותה. להיות אדם בעל כוח אישי, משלו.
להיות המאסטר של עצמי.
זה תרגול, לא החלטה
זה לא קורה סתם. זה לא קורה כי "אמרנו לעצמנו שזה יקרה". זה לא קורה כי "החלטנו". זו דרך חיים. זה תרגול.
ותרגול דורש כלים נכונים, הדרכה והתמדה בדרך.
למדתי איך לעבוד מנטאלית עם המחשבות שלי, כדי לא להיות נשלט על ידן, ולהאט ולמקד ראש שרגיל להתרוצץ כל הזמן.
למדתי איך לעבוד עם הרגשות שלי: לווסת את עצמי כשיש טריגר, לנשום עמוק, ולהכיל רגשות מאתגרים כמו פחד, כאב וכעס באופן שמאפשר להם להתמוסס.
שיניתי את הזהות שלי. ממישהו מפוחד וחסר ביטחון, עם כעס ותחושות עלבון, למישהו שאוהב את עצמו, מקבל את עצמו, ויכול לנוע קדימה בחיים בביטחון ולהתמודד עם כל דבר.
למדתי לפעול בחיים באופן ממוקד ומדויק: צמצמתי הסחות דעת, והקשבתי לקול של החוכמה בתוכי ולא לקול שאומר לי "מה צריך" ו"מה אמור".
זה קרה דרך התרגול. דרך ההדרכה של המורים שלי. דרך המוכנות שלי להתמיד בדרך, עם הכלים הטובים שניתנו לי.
יש דרך אחרת
אם אני עשיתי את זה, כולם יכולים. אני התחלתי במקום של דיכאון אובדני וחרדה, מקום מאד לא טוב.
לאורך השנים ראיתי בקהילה של המורה שלי, לפי הערכתי, אלפי אנשים עוברים את השינויים האלו. אני עצמי ליוויתי עם השנים עוד קרוב ל-200 איש.
אנחנו לא חייבים לחיות בפחד ובטרור של המיינד שלנו, או להרגיש שהחיים במהותם שליליים. יש דרך אחרת.
אפשר להיות המאסטרים של עצמנו. צריך רק ללמוד איך.
אם את או אתה לא מרגישים ככה היום, ההבדל בינינו הוא לא שאני מיוחד. הוא ידע, תרגול, וליווי בדרך. אנחנו אותו דבר. אנחנו אחד.
הקורס "להיות המאסטר של עצמך"
ב-13 בינואר 2027 אני פותח את הקורס "להיות המאסטר של עצמך": תהליך עומק של 13 שיעורים לאורך חצי שנה, שילמד אתכם את הבסיס הכי מהותי לשינויים שעברתי, ושראיתי רבים אחרים עוברים.
את הקורס לימדתי לראשונה בשנה שעברה, בתוך הקהילה. הפעם בניתי אותו מחדש, במבנה אחר לגמרי: תהליך של חצי שנה, שעוברים יחד מההתחלה ועד הסוף.
איך זה נראה:
- שיעור אחת לשבועיים, בימי רביעי בערב, החל מ-13 בינואר 2027.
- ברמת גן, ובזום לכל מי שגר רחוק או מעדיף מהבית.
- ולמי שהזמנים לא מתאימים, או שמעדיף תהליך פרטני: מסלול אישי שאפשר להצטרף אליו בכל זמן. בשבוע אחד שומעים את הקלטת השיעור, ובשבוע שאחריו נפגשים לשיחת הדרכה אישית איתי, עם ליווי בווצאפ לאורך כל הדרך.
אם זה קורא לכם, אתם מוזמנים להצטרף.
לכל הפרטים על הקורס, ולתיאום שיחה אישית איתי בווצאפ
באהבה וחמלה,
דניאל ❤️