למה תשומת לב ואהבה מאחרים לא עושה אותנו שמחים

יום השואה היום.   יום שמייצג את אולי הזוועה הנוראה ביותר שעשתה האנושות.   הרג מתוכנן ומדוקדק של 6 מיליון איש, וזה עוד בלי לכלול את שאר העשרות מיליונים שנרצחו שאינם יהודים, גם להם יש חשיבות.   כילד ונער, לא ממש הבנתי מה זה השואה.   כלומר, הבנתי רעיונית, כי

הנה יום העצמאות הגיע לו.   איך אנו מרגישים פה?   שמחה, חגיגה, ששרדנו וניצחנו?   חששות על העתיד?   פחדים?   כאב על מי שאיבדנו בדרך?   או אולי הרגשות מעורבים בשילוב של הכל?   שאלות, ולי אין תשובות.   לפעמים רק נותר לבכות.   לפעמים רק נותר לצחוק.

  יום הזיכרון היום לא יכול להיות כקודמותיו.   הרבה זמן הוא לא היה כבד כזה.   איבדנו א.נשים קרובים אלינו שאנחנו אוהבים, וזה כואב.   המציאות שלנו השתנתה בין רגע, וזה קשה.   אנחנו עדיין כאן עדיין. אנחנו עדיין חיים.   וגם צוחקים ונהנים.   משהו בנו ניצח, וזה