סיפור האונס שלי – הסוד ששמור היטב

יש סודות שנשמרים טוב, ואף אחד לא מגלה. ויש סודות שנשמרים כל כך טוב, שאתה שומר אותם גם מעצמך.

בגיל 4, נאנסתי ע"י גבר שעבד בגן, שאח"כ איים עליי שירצח אותי אם אגיד משהו. אני לא זוכר כמה פעמים זה קרה, אני לא זוכר הרבה מהמקרה, אבל אני יודע שהוא קרה וכמה שהוא השפיע עליי.

הפחד שלי מלספר, נשמר כזה טוב, שהוא הפך לסוד שלא סיפרתי לעולם, סוד כזה טוב, שאפילו למדתי להסתיר אותו מעצמי ולשכוח ממנו גם אחרי הרבה עבודה עצמית עד תחילת השנה האחרונה.

ואני לא יודע למה אני חולק אותו כאן. אולי אני עושה את זה בשביל הילד בתוכי ששמר את הסוד כל הזמן מתוך פחד. אולי אני עושה את זה בשבילי, בגלל שאני רוצה לשבור בתוכי את ההכחשה של מה שקרה, הכחשה שנמשכה שנים, ולהכיר בכאב שלי. אולי כי אני מקווה שהסיפור הזה יתן השראה לאחרים ויעורר חמלה ומודעות לנושא הזה, ויעזור לאנשים אחרים לחלוק את הטראומות הכואבות שקרו להם גם. ואולי פשוט כי יש סודות שכדאי שיצאו לאור ולא ישמרו בשקט כל כך הרבה זמן.

אני מוכרח להודות שיש הרבה מחסומים ומגננות בתוכי לחלוק את זה, הרבה פחדים של "מה יהיה", "מה אם לא יאמינו לי", "מה אם אני רק מדמיין", "מה אם איכשהו אסתבך", "מה אם זה יותר מדי לחלוק ברשת חברתית", ו "מה אם כולם יראו אותי עכשיו כקורבן, שזה הדבר האחרון שאני רוצה".

אבל הנה אני עושה את זה, עמוק בפנים, אני עושה את זה בשביל עצמי, אבל אני יודע שכשאני עושה את זה בשביל עצמי, אני גם עושה את זה למען אחרים.

התוכן פה מאד רגיש, ואם את/ה אדם שמאד אוהב אותי ואכפת לו ממני, אז יכול להיות שיהיה לך קשה לקרוא את זה. ואם זה קשה מדי, את/ה לא חייב/ת, ויכול להפסיק. עם זאת, אני מאמין שאם אני מסוגל להתמודד עם זה, אז גם את/ה מסוגל להתמודד עם זה ואני מאמין ביכולתך לשאת כאב שקשה לנשוא.

אני גם רוצה להביע שאני רושם את זה וחולק את זה כי אני יודע שלא משנה מה התגובות של אנשים ומה יבוא בהמשך, אני נמצא במקום בחיי שבו אני סוף סוף מוכן לתמוך בעצמי, להחזיק את עצמי ולהיות המשענת הרגשית של הכאב שלי בעצמי, ובלי צורך באף אחד אחר. עבדתי מאד קשה בשביל להגיע לנקודה הזו, ואני מאד גאה בעצמי על כך ועל היכולות הפנימיות שפיתחתי בשנה האחרונה של עבודה פנימית שאני עושה, שאני דבר ראשון פה בשביל עצמי, לפני שנמצא פה בשבילי כל אדם אחר.

אז אני ארשום את הכותרת שוב, ואתחיל לרשום, ואספר לכם את החוויה שלי עם כמה שפחות מגננות, והתחבאויות וכמה שיותר אמת, וזה הקושי במקרים האלה, שאתה נהיה כל כך טוב בלהסתיר את האמת מעצמך, שאתה לא בטוח כבר מה האמת, ומה פשוט מגננה או הדמיון.

הסוד השמור היטב שלי:

בגיל 4, עברה משפחתי ואני משכונת למד בתל אביב לשכונת רמת אביב, בה אני גר עד היום.

ובגיל 4, בחופש של הקיץ, התחלתי קייטנת קיץ בגן בו אני הלכתי ללמוד בו. אני לא זוכר את השם הרשמי של הגן, אלא רק את של הגננת, שאת שאת שמה לא אזכיר.

אולם בגן הזה, עבד גם עוד אדם, אשר אני בוחר לא לציין את שמו כרגע, אולי מתוך פחד של ההשלכות, ודברים שאני לא רוצה להתעסק בהם, כי המטרה שלי בפוסט הזה זה בעיקר לשחרר. וגם כי אני יודע בוודאות, שהוא כבר לא סכנה לאחרים ומי שקרוב אליי במעגלים הכי קרובים ומכיר אותי טוב, כבר יודע במי מדובר, וזה מה שחשוב.

בחזרה לסיפור:

הייתי ילד שקט, טוב לב, נדיב, חם, ומאד מאד מאד רגיש ומפוחד. במידה מסוימת, ומסיבות מסוימות, כבר בגיל 4 הייתי יחסית ילד מפוחד, ולא הייתי נוטה לדבר הרבה(מי שמכיר אותי היום יהיה מופתע מזה כי אני נוטה לדבר המון), אבל מי שמכיר אותי אז, אולי אפילו זוכר זאת.

אני זוכר את הפעם שראיתי אותו לראשונה, זה זיכרון שאיכשהו לא נשכח לי מהמוח. ברור מאד. רק הגעתי עם אבא שלי לגן, והוא היה נראה מאד נחמד, הייתי על הידיים של אבא שלי, והוא הציע לי לשתות מקוקוס, דבר שאהבתי והיה לי טעים.

וכילד, הייתי מאד תמים, לא חשדתי בכלום, לא היה לי חוויות קשות של התעללות בילדות(תודה לכם אמא ואבא על כך, וזה לא מובן מאליו מבחינתי), ולא ממש היה לי סיבה לא לסמוך על מישהו, למעשה, לא הייתה לי במוח שום סיבה בכלל באותה תקופה, לא יכלתי לדמיין אפילו שיש אדם שיכול לפגוע באדם אחר, זה לא היה נראה לי הגיוני, זה לא היה בדמיון שלי.

משמה, אני רוצה לספר בכנות, שהזיכרון שלי מעורפל. וזה לא מסתם, כי זה מה שהמוח שלי עשה כדי להגן עליי. אני זוכר חברים שהכרתי בגן, כמה חוויות חיוביות, אבל את החוויה הכי חשובה שחוויתי שם, האונס שחוויתי, מהחוויה הכואבת הזו, אני לא זוכר הרבה, ולמעשה לא זכרתי בכלל באופן מודע עד ינואר של השנה.

ועם זאת, יש הרבה שאני כן יכול לספר, כי מה שהמוח שוכח, הגוף תמיד זוכר, ומה שהגוף זוכר, מתבטא בתמונות מעורפלות במוח שלי, שכשאני מחבר ביחד הופכות לסיפור קוהרנטי שאני יכול לחלוק.

ביקשתי ללכת לשירותים. ושם זה קרה. הוא לקח אותי לשם, הייתי חדש בגן, או שלא זכרתי, או שאולי מסיבה מאד לא מוצדקת הוא ליווה אותי לשם, ויכול להיות שכל אלה נכונים ביחד. הבעיה היא שהוא נכנס איתי לתא.

ומשם הכל קרה.

וכשאני כותב את השורות האלה, מאד קשה לי לכתוב אותם האמת. בגלל שבמוח שלי עולות שאלות כמו: "איך זה הגיוני? איך זה הגיוני שזה קרה בתא? איך אף אחד לא שם לב? משהו לא מסתדר בסיפור שלך". וזה שאלות שאני לא יודע לענות עליהם, כי אני לא זוכר הרבה, אני זוכר את הכאב, אני זוכר את ההשפעה של זה עליי אחרי, אני זוכר לגמרי איך זה הרגיש, אבל אני לא זוכר את איך ולמה.

אני זוכר שהוא היה איתי בתא. אני זוכר שהרגשתי כלוא. אני זוכר שזה הרגיש כמו גיהנום, ושמרוב פחד קפאתי ולא אמרתי כלום. אני זוכר שזה קרה לפחות פעם אחת, ולא בטוח אם עוד. אני זוכר את השקרים שהוא סיפר לי אחר כך. אני זוכר את השוק הטוטאלי שחוויתי, את הפחד, את האימה, את הבדידות, הבושה, העצב, הזעם. אני זוכר שניסיתי לספר לגננת שהוא עשה לי משהו לא טוב, אבל לא היה לי מילים לזה והיא לא הבינה, אולי חשבה שמדובר במשהו תמים.

אני זוכר שהוא התנצל אליי מולה, ובסוף היום כשלא הייתה כבר כי הוא היה אחראי על הצהרון, איים עליי שירצח אותי אם אגיד משהו, אמר לי לשכוח, ושלא אעז להגיד כלום.

ואני יודע שזו האמת, כי הגוף שלי מגיב לזה כשאני כותב, כי גם מה שהמוח מזמן שכח, הלב עדיין יודע. אני יודע שזה האמת, ואני משחרר מהצורך לדעת את הפרטים הקטנים, כי למדתי כבר מזמן ומחברים אחרים בדרך, שלזכור את הפרטים הקטנים מאירועים כאלה אינו דבר נפוץ. הכאב והשוק לוקחים את הבמה המרכזית, וכל השאר נשאר מעורפל.

אני זוכר איך התמימות שלי נשברה באותו היום. אני זוכר את הבדידות, הקיפאון, הפחד. אני זוכר שלא סמכתי על אף אחד יותר באותה מידה מאז אותו יום. אני זוכר את הפחד מלחיות, את הפחד מהמוות, את הפחד ההישרדותי שנשאר בתוכי מאז, תחושה של סכנה מיידית בגוף ושהמוות מגיע בכל רגע.

אני זוכר איך שלמדתי לשתוק ולא לספר כלום, ובחרתי להדחיק את הכל. אני זוכר איך שהפכתי להיות ילד הרבה יותר כועס מאז, הרבה פחות נדיב, הרבה פחות נחמד. איך פיתחתי צורך לשלוט בדברים, לשלוט באחרים גם, איך פיתחתי צורך להיות מעל אחרים ולהיות חזק מהם כי זו הדרך היחידה שלמדתי להרגיש בה בטוח.

כי כל דבר חוץ מלהיות מספר אחת, הייתה מזוהה אצלי עם חולשה, וחולשה אצלי הפכה להיות סימן לסכנה ולילד התמים שהייתי אז, כשסמכתי על האיש הזה, והאמנתי שזה דבר שאסור שאתן לו לקרות שוב, ושכדי שלא אתן לו לקרות שוב, אני חייב להראות חוזק, אני חייב להראות עוצמה, ולא להראות חולשה ועדינות לעולם.

אני זוכר איך שפחדתי לספר לאמא ואבא למרות שנורא רציתי, פחד ממה שיקרה אם אגיד להם, פחדתי שהוא באמת יהרוג אותי, פחד שזה גם יעמיס עליהם יותר מדי בתקופה שבמילא היו לחוצים ועם תינוקת חדשה בבית, אחותי שרק לאחרונה נולדה.

אני זוכר חרדה ופחד שלא עזבו אותי מאז. אני חוזר שלא סמכתי על עצמי או על כל אחד באותה מידה יותר, שלמדתי לשקר, להסתיר, שלעולם לא סיפרתי לאנשים מה באמת קורה איתי, כי פחדתי, פחדתי להיחשף שוב, ולא סמכתי על אף אחד כאדם שאני יכול לעשות זאת איתו.

אני זוכר את הצורך האובססיבי להיות הכי חזק, ולשלוט באחרים. מה זה אמר בשבילי אם אני לא הכי חזק? שאני אותו ילד חשוף שוב, שאני עוד פעם פגיע, שעוד פעם אפגע, וזה הדבר האחרון שרציתי.

אני זוכר דיכאון שלא הבנתי את מקורו כנער, אני זוכר לשעולם לא חשתי שמחה וביטחון להרבה זמן מאז, אני זוכר את הפחד מגברים שגדולים ממני, ואת הרצון העז להשתמש בנשים כתחושה של ביטחון, כי כבר לא סמכתי על אף גבר יותר לעולם. אני זוכר איך זה השפיע על הקשר עם אבא שלי בגלל זה.

אני זוכר חרדה ופחד מתמדת, שתמיד נמצא ברקע, שאפילו לא שמתי לב אליו עד לשנה האחרונה מרוב שהתרגלתי אליו.

אני זוכר את הפחד שכל אדם שאני מוצא אותו טוב לב ואמין, יום אחד יתהפך עליי, יתגלה כמפלצת ויפגע בי. זיכרון ששיקף אותו. גם אם זה היה בן אדם שהכרתי טוב.

אני זוכר פרנויה. אני זוכר את התחושה שאני מאבד קשר עם המציאות, שאני נכנס לפסיכוזה ומאבד את זה. אני זוכר את הרצון והתשוקה להתאבד ולמות כבר, כי הכאב גדול מדי לנשוא.

אני זוכר שהאמנתי שאף אחד לא יוכל לעזור. את הבדידות. אני זוכר את הצורך האובססיבי לביטחון, את הטקסים שהייתי עושה כילד בבית ספר, רק בן 7 כמו לספור עד 30 כשאני שוטף ידיים, או לספור עד 2 כל פעם שאני סוגר את הדלת כדי ליצור לעצמי אשליה של ביטחון, כשעמוק בפנים לעולם לא הרגשתי בטוח.

אני זוכר שאחרי האונס פיתחתי עצירות והלכתי לבית חולים כי לא עשיתי קקי כמה ימים וסבלתי מכאב בטן. זה המחיר שלשמור סוד כזה כואב, כל כך כל כך טוב.

אני זוכר שהשנה הייתי בבית חולים על כאבי בטן פעמיים, ושככל החודשים עוברים והריפוי מהאירוע הזה גדל, הכאב בטן הכרוני שסבלתי ממנו ב4 שנים האחרונות יותר ויותר חולף.

אני זוכר שהפחד הכי גדול שהיה לי כנער, היה שאני אתגלה כפדופיל. שאהפוך לפדופיל ואיכשהו גנטית אני ככה. אני זוכר את הבושה מהפחד הזה, שאהיה כמו שהוא היה, אדם שמייצר כל כך הרבה כאב ואיבד כל שליטה, טוב לב, חמלה ומוסריות שבתוכו. אני זוכר את הבלבול והכאב והבושה הרבה שהפחד הזה יצר, מכיוון שלא הבנתי מאיפה הוא מגיע ופחדתי שהוא אמיתי, בושה כזו עמוקה חשתי עליו, ולא הצלחתי לקשר באותו זמן את הפחד הזה למקור של מה שקרה לי. אני שם לב כבר עכשיו לפחד מלחלוק את זה, לפחד ממה יחשבו עליי על הפחד הזה, פחד גדול, ובו זמנית אני לא מפחד לחלוק.

אני זוכר את הפחד החזק, שאהפוך להיות כמוהו. זה הפחד שהכי מפחיד אותי. הוא אחד שקיים גם היום. פחד מאד מאד גדול, שאגמור כמוהו, שאהיה אדם מנצל שפוגע באחרים, אדם שפוגע ואיבד שליטה על עצמו לגמרי.

אני זוכר שכל לילה מגיל 4, עד השנה האחרונה, הייתי חולם אותו חלום: אני נמצא במסדרון חשוך, ואדם חשוך, עם פנים לא ברורות, חצי אדם חצי מפלצת, שאיבד שליטה לגמרי על האנושיות שלו רודף אחריי. אני זוכר איך כל לילה בחלום הזה, אני בבהלה בורח, ואז כשאני חש שהוא מתקרב ואין לי סיכוי לברוח יותר, קופא במקום ולא זז. לעיתים באותו רגע אני או קם בצרחה, או שוכח את המשך החלום לגמרי.

אני זוכר איך בינואר של השנה, חברה שלי העירה אותי כי הייתי קם בצרחות. אני זוכר איך הקול שלו, התחושה שלו, התחושות של האירוע הזה היו מופיעות לי במהלך היום, והייתי מת מפחד מהם. רודפות אחריי כמו שד.

אני זוכר איך בריטריט שעשיתי במקסיקו שנה שעברה סוף סוף למדתי לשחרר את ההאבקות שלי בקול הזה, את הבושה והפחד ממנו ולהשלים עם הכל. אני זוכר איך במקסיקו למדתי להשלים עם מה שקרה לי, בלי להבין שזה מה שאני עושה. אני זוכר שלמדתי להשלים איתו, לעשות שלום איתו, או עם הזיכרון שלו במוח שלי. לסלוח, לשחרר. להבין שרק אדם עם הרבה הרבה כאב, ישליך כל כך הרבה כאב.

אני זוכר שסלחתי סוף סוף, ולמדתי לאהוב אנשים לא משנה מה. למדתי לאהוב את עצמי לא משנה מה. אני זוכר שלמדתי שכמו שהזרע לכאב והרס נמצא בתוכו, הוא נמצא בתוכי ובכל אחד מאיתנו. שהדבר הנכון הוא לאהוב את הזרע הזה ולסלוח לו, ולא להלחם בו, כי מלחמה גורמת לרק עוד ועוד הרס בתוכי וביננו.

אני זוכר שלמדתי לסלוח. אני זוכר שאני עדיין בתהליך של לסלוח. שבאיזשהו מקום חלק בי כועס על האנושות, על אלוהים והיקום, על מה שקרה. אני זוכר שחלק עמוק בתוכי סולח גם להם, סולח גם לי, סולח ובו זמנית מכיר בכעס ויודע שגם לחלק בי קשה לסלוח, ושחלק בי לא חייב לסלוח, אלא אם יהיה מוכן לכך, שזה בחירתו והוא לא חייב. אני זוכר את האמונה שכעס זה דבר שמגן עליי וכך גם לשמור טינה. שאם אני שומר טינה לו, אני מוגן.

אני זוכר את האובססיביות להגנה מבפנים. אני זוכר את זה שתמיד הייתי פחות מעוניין במיניות מהבנים האחרים בתיכון ולא ידעתי להסביר לעצמי למה. סקס היה משוייך אצלי לדבר מאד מפחיד, למעשה פחדתי מעצמי, או ממנו.

אני זוכר את הבושה. אני זוכר שהאשמתי את עצמי על האירוע הזה. אני זוכר שלא אהבתי את עצמי באותה דרך מאז. שהתביישתי בעצמי כל כך. את הכעס העצמי. את האמונה שאילו הייתי חכם יותר, הייתי עושה משהו קצת אחרת. את החרדה המתמדת מלהיות לבד ובלי תמיכה, דבר שהסתכם בכך שלא הייתי יוצא כמעט לטיולים שנתיים בבית ספר בלי ההורים, ואם הייתי יוצא, הייתי סובל מאד ורוצה לחזור הביתה מיידית.

אני זוכר את מה שאני זוכר. ואת הכאב אני בוחר לשחרר.

אני זוכר צעדים קטנים וגדולים של ריפוי, אני זוכר מודעות מתחדשת, אני זוכר חיבור מחודש לעצמי בשנים האחרונות. אני זוכר שלווה, אני זוכר אושר, אני זוכר את התמימות של הילד שהייתי, האהבה הטהורה הזו שמתגלה מחדש.

ואני רוצה להודות לכל מי שתמכו בי בדרך. מטפלים, מנטורים, חברים ומשפחה. תודה מכל הלב אליכם כי לא יכולתי לעשות את זה לבד, כמה שממש ממש ניסיתי במשך השנים.

ואם קראת עד לפה, אז תודה גם לך על הקשב והסיבולת, זה לא מובן מאליו בעיניי.

הרבה מהרצון שלי לחלוק את זה זה בשביל עצמי, אני רוצה לצאת לדרך חדשה. אני שם מאחור את העבר שלי, בשביל לפנות מקום לעתיד שלי. אני שם מאחור מסיכות, פחד, בושה, חרדה, ובוחר לשחרר. אני שם מאחור את הצורך לחוזקה כי פירשתי את זה כמוגנות, ובוחר לשחרר. אני שם מאחור שקרים, ומשאיר רק את האמת. אני שם מאחור את הצורך האובססיבי שפיתחתי לשליטה, ולמוגנות בעולם שמשתנה ללא הרף, ובוחר לשחרר ולסמוך על עצמי בשביל ההגנה של עצמי כיום. אני שם מאחור את הפחד מלשתף, את ההרגל של להסתיר, את הפחד והתנגדות מלקבל תמיכה ולהיות מוחזק על ידי אחרים, ומאמץ כל תמיכה ועזרה שאני יכול לקבל.

אני שם מאחור את האמונה שאני חייב להיות חזק כל הזמן ולהראות חזק, גם כשאני לא, ובוחר להיות אדם חשוף, פגיע, אמיד ואוהב בו זמנית. אני שם מאחור את החוזקה שנוצרה מהמגננה, ומוצא את העוצמה שלי בלהיות חשוף ועירום אל מול העולם.

אני שם מאחור את הדניאל שנוצר בגיל 4, אחרי האירוע הזה, שנוצר כמגננה מהכאב, כדפוסי התמודדות, כאישיות פיקטבית כזו שנועדה להגן עליי מכאב. אני שם אותו מאחור, אני מודה לו, ומשחרר אותו מתפקידו החשוב והאמיץ שעשה כל השנים, בשביל שיוכל לנוח סוף סוף מהמגננה שכל הזמן שם.

ואני שוב הדניאל האותנטי שהייתי אז. רק היום. וזה אומר שאני לא באמת כמו שהייתי אז. אבל שהאמת שלי פה, כבוגר עכשיו. בלי מסיכות. בלי הסתרות. עם המון אהבה ותמיכה עצמית, אני חופשי.

וכל פעם שאני לא חופשי ומהגננות עולות, אני בוחר לשחרר, כל פעם מחדש, עד שאתוודא לכך שלגמרי שחררתי את הכל.

תודה לכם שוב, ותודה לך דניאל. ושתדעו שריפוי תמיד אפשרי, שאנחנו לא העבר שלנו, ושלא משנה מה קרה לנו, אנחנו יכולים לכתוב סיפור חדש לחיים שלנו שמבוסס על יושרה, אמת ואהבה. ובעוד שלא ריפאתי לגמרי עוד את הטראומה הזו, היא כבר לא שולטת על חיי כמו ששלטה פעם, ואני יודע שהתהליך שלי טוב ובסופו של דבר זה יקרה. אני יודע כבר בבירור ששום דבר לא קורה במקרה, ושגם הטראומה הגדולה הזו שחוויתי, כמה שקשה לי להגיד ומוזר כשזה נשמע, מהווה בשבילי הזדמנות להתעורר לאמת ולאהבה ולפתוח את הלב בחמלה לסבל של אחרים ושל עצמי, כל פעם מחדש.

באהבה וחמלה לכם, ועם הרבה אושר ודמעות אחרי שחרור גדול, ויציאה מהמחבוא של עצמי,שתהיו המקור של עצמכם לאושר, שלווה ופתיחת הלב, דניאל.

בתמונה: אני כילד, ואני כיום, עדיין חמוד.

עריכה:

תודה לכם על המילים החמות והתומכות, אני רוצה שתדעו שזה מאד נוגע לי ללב, ושאני במקום הרבה יותר טוב מלפני כמה שנים ומשהייתי בעבר. אני שמח, מאושר ושלוו רוב הימים, ולמדתי איך לטפל בעצמי טוב יותר משאולי יכולתי אם לא הייתי חווה חוויה כזו קשה.

למדתי על המוח שלי, על היכולת שלי להתרפא, על היכולת שלי לשנות אותו ושאני גם לא הוא. למדתי המון דברים בזכות זה. ועכשיו גם למדתי על פתיחות, אומץ ולחלוק.

ואני רוצה לחלוק ששינוי בחיים תמיד אפשרי לא משנה מה קרה לנו או מה אנחנו חווים כרגע.

אז תודה לכולכם, אני אחד אחד מעריך אתכם ואת המילים החמות שננתם לי.