בחודשים האחרונים אני פוגש חלק בי שסוחב פצע של בושה כבר הרבה הרבה זמן.
את דניאל הנער, ודניאל הילד, שלא אוהבים את עצמם ומאמינים שהם לא מספיק טובים.
את דניאל שמאמין שאף אחד לא אוהב אותו כמי שהוא, אז הוא צריך להוכיח את עצמו וכל הזמן להצליח ולהרשים.
כי הוא מאמין שהוא לא מושך אף אחד, שכולם מעליו וטובים ממנו.
ככל שאני חוקר את הדפוס בושה הזה, אני רואה שיש לה הרבה מאד זרועות.
זרוע בין דורית – מהצד של אמא, צד שיש בו השתקה רגשית שעברה מדור לדור והדחקה בגלל כאב.
זרוע בין דורית מהצד של אבא – אני מרגיש איך הכאב של סבתא שלי, שאיבדה את אביה בשואה, ושאמא שלה לא הייתה מסוגלת לגדל אותה אחר כך ושלחה אותה לבית יתומים גרם לה לפצע עמוק של כאב שהיא לא מספיק טובה. פצע שעבר לאבא שלי, שלא הרגיש שהוא טוב מספיק עבור סבתא שלי לעולם, ומשם עבר אליי.
זרוע קולקטיבית – כי יש כל כך הרבה בושה וביקורת עצמית שחיה באוויר שאנחנו נושמים ובין אנשים, האמונה שאנחנו לא מספיק טובים היא שקר שטמון עמוק בתת מודע של מרבית האנשים.
זרוע מגלגולים קודמים – גלגולים שאני רואה גרסאות עבר שלי שחוו התעלליות קשות והשפלות.
וכמובן זרוע מהחיים האלו – הילד שצעקו עליו בגן, הילד שנאנס, הנער שהרגיש חסר ביטחון מול בנות ושקראו לא מכוער, שזה לעולם לא האמין שהוא טוב מספיק.
לאט לאט אני פוגש את הזרועות האלו. עוד אחת ועוד אחת. כמו שלשלאות שכובלות את הנפש שלי, ומונעים ממנה להתמזג עם הנשמה, ועם אהבה. משחרר אותן עם נוכחות ואהבה.
לפעמים חלק בי שחסר סובלנות מתעצבן: "כמה עוד כבר יש? חשבתי שאנחנו חופשיים כבר ופתאום זה צץ, מאיפה בא הדבר הזה?".
אני נוכח גם איתו. עם הכאב מכך שיש כל כך הרבה כאב. וכן – יש בי הרבה כאב.
דניאל שמתבייש בעצמו, הוא דניאל שמלידה סוחב את הפצע הזה. שתמיד חשש שכולם שופטים אותו.
שבהשקה של הקהילה שקשק מפחד מהמחשבה "שהוא לא טוב מספיק, אז מי בכלל יבוא ויתעניין? הוא חשב בחשש".
הייתי צריך להחזיק לו את היד. ואני עדיין. לאהוב אותו חזק.
להגיד לו שהכל טוב. שאני כאן. שאני אוהב אותו.
שהוא בסדר כמו שהוא, שהוא טוב כמו שהוא. שהתוצאות שלנו בחיים לא קובעות את השווי שלנו, אנחנו קובעים אותו לעצמנו באהבה.
והנה, אני משתף את הדניאל הזה עימכם כאן, כי אני אוהב אותו. כי אני גאה בו. כי הוא חלק ממני שמגיע לו לראות את האור.
הוא תמיד חשב שהוא לא טוב מספיק, וניסה להוכיח אחרת ע"י הישגים.
והיום אני אומר לכם, ולו – אתה טוב מספיק לא משנה מה תשיג.
איפה בחיים שלכם חי החלק המבויש הזה? זה שלא מאמין בעצמו ומרגיש שהוא לא טוב?
הנה הזמנה ממני היום, לאמץ אותו באהבה.
אני משתף את זה כי אני יודע שאנחנו יכולים להשתנות. כי עם אהבה ונוכחות וכנות, אנחנו יכולים לרפא את הכל.
תודה על המרחב והזכות להיות אני, תודה.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.