יש דממה שעומדת מאחורי כל הבריאה הזו.
מתוך כלום אין כלום. דממה מודעת, נוכחת, חסרת מימדים וגבולות, נוצר פה הכל.
ואז מהדממה הזו, יוצא אור.
אור האינסוף.
האור הזה מסתעף ומצטמצם במימדים על מימדים לבריאת כל המימדים השונים, ממימדים אנרגטיים, מנטאלים ואסטרליים ועד לפיזי.
ועם כל אינסוף המימדים,
הדממה הזו פה. הנוכחות הזו. צופה.
הוא צופה. הוא מתבונן.
אין לו שיפוט.
אלוהים שמו, אם נרצה. אני לפעמים אוהב את השם: "הטאו" יותר, כי אינו רומז לנו על ישות.
הטאו צופה בהכל. חסר מימד, אך מודע לכל המימדים.
שום דבר לא יכול לגעת בו, אבל הטאו נוגע בהכל. אינטימי הוא עם הכל.
לא למטה ולא למעלה נמצא.
לא ימין ולא משמאל.
לא יימצא באף אובייקט בחוויה.
הוא הסובייקט הנצחי.
הטאו יושב כאן. מתבונן. נוכח. מודע. שקט.
ששש…
הדממה המדברת.
אוםםםםםם…. זהו צלילה הראשון, צליל הבריאה.
וכשהוא צופה בי, אני יודע שאני טוב מספיק.
כי לטאו אין שיפוט.
כשהוא צופה בי, אני יודע שאני בריאה ראויה, מושלמת.
שאין שום פגם בי.
כי הטאו מתבונן, כי הטאו בטבעו מכיל, אוהב, פתוח, נוכח.
בפתיחות הזו אליי, הטאו חווה את עצמו.
דרכי, הטאו חווה את העולם.
דרך כל אחד ואחד מאיתנו הטאו מתבונן.
העין בסערה.
חווה את הכל.
בעוד כלום לא יכול לגעת בו.
נוכח בעולם הזה, אך מעבר לעולם הזה.
אני כמו שער עם שני צדדים.
צד אחד פתוח לעולם הבריאה, והשני לאינסוף.
נכנע אני לטאו.
נכנע אני לכמיהתו.
לרצונו.
אני רק זמני. דניאל ארעי. דניאל בא והולך.
הטאו, הטאו נצחי.