לא בחרנו במודע את הדפוסים שלנו.
הקול הביקורתי בראש.
החרדה והראש הדואג.
ההתמכרויות שלנו, והכעס שקשה לנו לשלוט בו.
אנחנו לא בוחרים בדברים האלו. הם קורים מעצמם.
רכשנו אותם – מהבית שגדלנו בו, מהחברה שגדלנו בה.
סבל נעשה תורשה אנושית. להיות שמח נעשה "מוזר ומנותק", ולסבול – זה רגיל.
משל המסיבה
המורה שלי תיאר לי פעם התעוררות רוחנית כך:
"דמיין שאתה במסיבה שבה כולם שיכורים מאד. הם עושים דברים שפוגעים בעצמם ואחד בשני, עם המון דרמה – ואתה היחיד שפיכח. האנשים במסיבה מציעים לך לשתות מהמשקה שלהם: 'תנסה, זה טעים! זה מה שכולם פה עושים! בוא תהיה חלק מהחבורה!'. אבל אתה מזהה שהם רק פוגעים בעצמם ובאחרים דרך המשקה – ולא שותה. אתה נשאר פיכח ובשלווה בתוך הדרמה של המסיבה."
ואז הוא הוסיף: "ככה בדיוק קורית התעוררות רוחנית. אנשים שיכורים מהסיפורים שהם מספרים לעצמם ואחד לשני – זה המשקה. הם שיכורים מהדרמה של הסיפורים האלו. מפחד, מיהירות, מהדחקה, מביקורת עצמית, מכעס. הם בוחרים במשקה הזה שוב ושוב, אבל אינם מודעים לכך שהם עושים את זה ופוגעים בעצמם – כי הם שיכורים מהיום שבו נולדו. הם לא מכירים משהו אחר. נתנו להם את המשקה הזה בגיל צעיר, וכנראה שספגו אותו אנרגטית עוד ברחם. זו לא אשמתם. אבל יש אפשרות להתעורר, וכבר לא לשתות מהמשקה."
הוירוס שהוחדר אלינו
איך להרגיש. איך לחשוב. איך להיות בעולם.
את כל זה הילד הקטן לומד מתוך התבוננות והרגשה של הסביבה שלו.
וככה הוא סופג את הווירוס – מערכת אמונות שמבוססת על סבל ועל פחד, שאין בה חופש, אין בה אמת, ואין בה יושרה.
האור והאושר של הילד מתחלפים עד גיל הבגרות בחושך ובפחד. החופש שהיה לו נעלם, ועכשיו הוא מרגיש כלוא.
הווירוס הזה הוא מה שבמסורות שונות קוראים לו "גוף הכאב" או "הטפיל". זהו וירוס תודעתי-אנרגטי שהוחדר לתוכנו בגיל צעיר, והרגיל אותנו לחיות מתוך רגשות כמו בושה, פחד ולחץ.
הוא הוחדר אלינו על ידי המבוגרים שסביבנו – שבעצמם נדבקו בו, ואינם יודעים זאת.
ובגלל שכמעט כולם נדבקו בווירוס הזה, חלקם יותר וחלקם פחות – הוא נראה נורמלי.
הדרמה במערכות זוגיות נראית נורמלית. מלחמה נראית נורמלית. לחיות מתוך דאגה ופחד נעשה נורמלי. ראש שלא מפסיק לחשוב נעשה נורמלי.
ובגלל שרוב האנשים סביבנו חולים, זה עלול להטעות אותנו ולגרום לנו לחשוב ש"ככה פשוט הדברים". ואם נאמין לזה – נידבק בעצמנו.
חלום תשומת הלב הראשונה
במסורת השמאנית הטולטקית קוראים לווירוס הזה "חלום תשומת הלב הראשונה" (מונח מהמסורת הטולטקית, שדון מיגל רואיז עשה נגיש בספריו).
הוא נקרא כך מכיוון שהוא הוחדר אלינו דרך תשומת הלב שלנו. כילדים, מינקות, התבוננו באנשים שסביבנו – והדבר הראשון שתשומת הלב שלנו למדה היה החלום שלהם. לא לימדו אותנו אותו במילים. פשוט הסתכלנו, והוא נכנס.
זה יכול להיות במבטים של אמא כשהיא מרוצה או לא מרוצה. בלהרגיש את אבא דואג לגבי כסף, וללמוד שכסף הוא נושא כבד ומפחיד. בלראות איך המורים בבית הספר מרוצים ממי שמקבל ציונים גבוהים, ולהאמין שבלי הישגים אנחנו לא מספיק טובים.
רואיז מציין שבגיל מסוים כבר אין צורך שנלמד את החלום הזה מהמבוגרים. אנחנו כבר בויתנו על ידו, והמיינד שלנו מביית את עצמו.
וכשזה קורה – האור הפנימי כבר מוחבא היטב.
זה הרגע שבו אנחנו כבר לא חיים מאהבה ומחופש כמו ילדים, אלא מפחד, מחוקים, מ"מה יגידו עלינו", מכעס ומסטרס. ככה נראים החיים בתוך חלום תשומת הלב הראשונה – וזה כמו גיהינום. רובה המוחלט של האנושות חי בו.
אבל זו לא הדרך היחידה.
חלום תשומת הלב השנייה – דרך הלוחם
לאלו שמוכנים לצעוד בדרך אחרת יש חלום אחר: חלום תשומת הלב השנייה.
הוא נקרא כך מכיוון שכאן, בפעם השנייה בחיינו, אנחנו מפנים את תשומת הלב – אבל הפעם במודע, ואל הפנים. זוהי דרך הלוחם.
היא נועדה למי שזיהה שהוא לא חופשי, שהמקור לכך הוא לא חיצוני, אלא במיינד ושנחוש לשנות את זה.
אותם אנשים מכריזים מלחמה על חלום תשומת הלב הראשונה, זה שמבוסס על פחד ועל חושך. אבל הם לא נלחמים בכעס – הם מבינים שכעס רק יאכיל את אותו חלום ישן, גם לא עם כפייה עצמית.
למעשה, לפעמים הצעד האמיץ ביותר של הלוחם הוא דווקא לשבת בשקט עם מה שכואב, בלי לזוז.
יש ללוחמים האלו כלים אחרים:
תבונה. נוכחות. חרב האמת. לב של אהבה ללא תנאי. אש הנחישות והמאמץ הנכון.
עם הכלים האלו הם יוצאים לקרב על החופש האישי שלהם.
הם נלחמים במפלצת רבת ראשים, כמו ההידרה מהמיתולוגיה היוונית.
המפלצת הזו מורכבת מהקולות בראש – כל הסיפורים שאי פעם סיפרו להם. מכל הכעסים, המכאובים והפחדים שהצטברו בגוף הרגשי. ומהרגלים ישנים שהם עכשיו הולכים לשנות – שבשורשם, ההרגל של שכחת האמת והנפילה באשליות.
לפעמים יש להם מורה שכבר עשה את הדרך הזו, שמדריך אותם. כשיש מורה, זה הרבה יותר קל.
ולפעמים הם מצטרפים לקבוצה של עוד לוחמים, שעוזרים זה לזה במסע.
הם מאתגרים אמונה מגבילה אחר אמונה מגבילה עם חרב האמת, ומשתחררים מהשלשלאות.
הם נוכחים באהבה עם הגוף הרגשי, ונותנים לרגשות שהוחזקו בפנים שנים להתנקות.
דרך נחישות וכוח אישי הם פועלים אחרת, ומשנים הרגלים שהחזיקו בהם שנים.
צעד אחר צעד הם חותכים את ראשי המפלצת, והכוח האישי שלהם חוזר אליהם.
חלום תשומת הלב הראשונה מאבד את אחיזתו, והם מגלים את היושרה ששכחו מזמן, כשהיו ילדים. ואיתה חוזר אליהם גם אושר הילדות.
ההבדל הוא שכילדים הם היו תמימים, ועכשיו יש להם תבונה – ועם התבונה הזו הם כבר לא יידבקו בווירוס שוב.
חלום תשומת הלב השלישית
זה מאפשר להם לחלום חלום חדש: חלום תשומת הלב השלישית.
אחרי שהחלום של תשומת הלב הראשונה פורק, יש מרחב פנימי לחלום חלום חדש: חלום שמבוסס על אמת ועל אהבה ללא תנאים, חלום שהוא קבלה של הכל וראיית היופי שבבריאה בכל דבר.
זה מה שהבודהה קרא לו "הארה". היוגים קוראים לזה "מוקשה", ביהדות "נפש קדושה", ובנצרות "תודעת ישוע".
זו הפסגה. לא שמסע החיים נעצר שם – אלא שמעכשיו החיים נחווים אחרת לגמרי. הם נחווים מתוך האהבה ללא תנאי, מתוך החופש והשקט הזה שהם מעבר למילים.
מה שאני אוהב לעשות
אני אוהב לעזור לאנשים במסע הזה, כפי שהמורה שלי עזר לי.
המסע הזה עונה על הבקשה העמוקה ביותר של אנשים: שלווה, אושר וחופש פנימי שאינם תלויים בדבר.
רוב האנשים חושבים שזה מושג דרך העולם שבחוץ. אלו שנמצאים בדרך הלוחם חוו "ייאוש מהעולם", והבינו שזה לא קורה ככה. ולכן הם יוצאים למסע פנימי.
כי זה תמיד היה פנימי.
ילדים חווים אושר שאינו תלוי בדבר. וזה לא בגלל שהם תמימים – זה בגלל שהאושר הזה קיים בנו. התמימות שלהם הייתה רק בזה שהם לא הכירו את דרכי העולם, ולכן ספגו אותן לתוכם.
עם התבונה שיש לנו היום, אנחנו יכולים לחזור ליושרה ולאמת הפנימית שלנו – וממנה לחלום שוב חלום חדש שמבוסס על אהבה.
אם תרצו להצטרף אליי במסע הזה, יש שתי דרכים:
תהליך ליווי אישי, או תהליך קבוצתי.
לפרטים על כל אחד מהם – אתם מוזמנים ליצור איתי קשר עם סוג התהליך שמעניין אתכם ונקבע זמן לשוחח🙏.
עוד לא מוכנים להתמסר לתהליך כזה? יש דרך אחרת להתחיל:
אתם מוזמנים לקרוא עוד מהכתבות בבלוג שלי ולצפות בסרטונים בערוץ היוטיוב של קהילת שלמ.ה – ללמוד על הדרך הזו לעומק, ולהתחיל לחיות אותה כבר היום.
שלום יהיה עמכם,
באהבה וחמלה, דניאל ❤️