גיל המעבר: כשאת כבר לא מזהה את עצמך ולמה זה לא אומר שמשהו בך נשבר

תוכן עניינים

בתקופה האחרונה יוצא לי ללוות לא מעט נשים שעוברות את גיל המעבר.

ולהרבה מהן, השינויים האלו לא קלים בכלל.

וזה גם מה שהמחקר מראה. מטא-אנליזה של אוניברסיטת UCL, ששילבה שבעה מחקרים עם יותר מ-9,000 נשים ממדינות שונות, מצאה שבשנים שלפני הווסת האחרונה, הפרימנופאוזה, הסיכון לדיכאון עולה בכ-40%.

אבל יש פרט במחקר הזה שבעיניי חשוב לא פחות: אחרי גיל המעבר הסיכון כבר לא היה גבוה יותר. כלומר, הקושי מתרכז דווקא בשנים של המעבר עצמו, ולא במה שבא אחריו.

וזה מתיישב עם מה שאני רואה בקליניקה: מדובר במעבר. בסף. לא בדעיכה.

רוב השיח סביב גיל המעבר מתמקד ברמה הביולוגית והרפואית. וזה בסדר גמור. אבל יש גם זווית פסיכולוגית ורוחנית שחשוב לדבר עליה, כי מתחת לתהליך הביולוגי מתרחש עוד תהליך.

גיל המעבר הוא קודם כל פרידה מזהות מוכרת.

הוא מעבר ממי שהיא הייתה למי שהיא הופכת להיות.

הוא משנה את מה שמשמעותי בחיים.

המיקוד בעולם שבחוץ – בהישגים, בתפקיד של אמא, בקריירה, במה יחשבו – מתחיל להתרופף. ונפתחת הזדמנות: להניח לחלק מהתפקידים שהחזיקו אותה שנים, ולגלות חוכמה עמוקה יותר, שהייתה שם כל הזמן. ומשם, להפוך לאישה בוגרת ונבונה, שיכולה גם ללוות נשים צעירות ממנה בדרך דומה.

במסורות ובמיתולוגיות רבות מופיעה דמות האישה החכמה: מי שעברה את שנות הפוריות, והפכה למרפאה, ליועצת, למי שהצעירות פונות אליה.

יש נשים שעוברות את התקופה הזו בקלות יחסית מבחינה רגשית, ויש כאלו שקשה להן מאוד.

ההבדל תלוי בהרבה דברים: בגוף, בנסיבות החיים, בתמיכה שיש סביבן.

אבל דבר אחד אני רואה בקליניקה שוב ושוב: ככל שהערך העצמי של אישה נשען יותר על הקליפה החיצונית – המראה, ההישגים, התפקיד – כך המעבר מטלטל יותר. וככל שיש לה קשר עמוק יותר לעצמה, למה שנמצא מתחת לתפקידים, כך קל לה יותר לחוות את מה שקורה כתהליך טבעי, ואפילו מבורך.

וחשוב לי לומר: אין בזה שום ביקורת. רובנו בנינו את הערך העצמי שלנו על הדברים האלו, כי כך לימדו אותנו.

אצל נשים רבות, השינויים ההורמונליים מלווים, מעבר לגלי החום, בהצפות רגשיות, בחרדה ובדיכאון. ולפעמים גם בשינויים גדולים, ממש טקטוניים, באורח החיים.

וכאן חשוב להבין משהו: הקשיים הרגשיים האלו הם לא רק תוצר של הורמונים. השינוי ההורמונלי מרופף משהו שהחזיק שנים, ומה שהודחק בפנים מתחיל לעלות אל פני השטח. כאבים ישנים. פחדים. דברים שלא קיבלו מקום.

לכן אישה שכבר עשתה הרבה עבודה פנימית עוברת את התהליך לרוב בצורה רכה יותר. ואישה שעוד לא עשתה את העבודה הזו לא אשמה בכך. זה פשוט אומר שעכשיו הגיע הזמן.

עם ליווי נכון, השינויים האלו יכולים להפוך לברכה. כשאני אומר את זה, אני לא מזלזל בקושי. אני מתאר את מה שאני רואה בקליניקה: נשים שעוברות מחיים מתוך התפקידים והפחדים שלהן, לחיים מתוך מה שבאמת חשוב להן. מתוך נוכחות. מתוך הלב.

המשבר הופך לשינוי שמשנה חיים.

שתי דוגמאות נפוצות, מתוך רבות שאני פוגש בקליניקה:

1. אישה שהערך העצמי שלה נשען על המראה, על היופי ואולי גם על המיניות

בגיל המעבר היא חווה משבר. עולים חרדה ועצב, ולפעמים דיכאון, כי היא מרגישה שהדברים האלו משתנים.

דרך עבודה פנימית עמוקה, היא מגלה איך האמונות על הערך שלה נוצרו כבר בגיל צעיר מאוד. ושלאורך כל החיים היא סחבה בפנים תחושת חוסר ערך, והיופי והמיניות היו בעיקר פיצוי עליה.

כשהיא מזהה את זה ונותנת לרגשות לעלות ולהשתחרר, משהו מתחיל להשתחרר גם בפצע עצמו: באמונה העמוקה ש"אני לא מספיקה כמו שאני", ושאני "צריכה להוכיח שאני ראויה לאהבה".

אחרי תהליך כזה, היא יכולה להרגיש שלמה עם השינויים שהיא עוברת, ואפילו לראות בהם ברכה. היא יכולה לגלות בתוכה ערך עמוק יותר, שמשחרר אותה מהרבה מהפחד מהשינויים בגוף. ולראות את היופי שבתהליך הטבעי של החיים: איך כל דבר בטבע גדל, מבשיל, דועך וחוזר לאדמה. את הקסם של כל עונה.

במקום להתנגד לחיים, היא יכולה לנוע איתם. וזה מורגש בלב, כשלום.

2. אישה שהערך העצמי שלה נשען על ההישגים והקריירה

היא עוברת משבר בקריירה, או מגלה פתאום שהקריירה שבחרה כבר לא נכונה לה. לפעמים (אבל ממש לא תמיד) היא מכירה בכך שעמוק בפנים הבחירה הזו מלכתחילה לא הייתה שלה, שהיא בחרה על אוטומט, כי הייתה מנותקת מעצמה.

היא חווה משבר זהות גדול. "מי אני בלי הקריירה? בלי ההישגים? בלי היכולות? מה הערך שלי?"

גם כאן, בחקירה עמוקה, היא עשויה לגלות שההישגיות והתדמית המקצועית שימשו אותה כדי לפצות על פצע ליבה של חוסר ערך מהילדות. כלומר, הקריירה לא הייתה תנועה של השראה ושל רצון לתת, אלא בעיקר דרך להתמודד עם הכאב.

משבר דומה פוגש גם אימהות שהערך העצמי שלהן נשען על הנתינה לילדים, ושנכנסות למשבר כשהילדים עוזבים את הבית וכבר פחות זקוקים להן.

וגם כאן, ההזדמנות שבצד השני נפלאה: כשהפצע הזה מתחיל להחלים, היא מרגישה ערך עצמי פנימי שלא תלוי בדבר. ואת תחושת השלמות והביטחון שתמיד, עמוק בפנים, היו חסרים לה.

המשבר שהיא שנאה ודחתה הופך לברכה במסווה.

ומשם היא יכולה לבחור בדרך שמתאימה יותר לערכים שגילתה בעצמה. או להישאר באותה קריירה, אבל ממקום אחר: לא כדי לפצות על פצע, אלא מתוך רצון אמיתי לתת.

מה שעולה מתחת לפני השטח

משהו בשינויים ההורמונליים ובשינויי החיים של גיל המעבר יכול להציף תכנים לא מעובדים מהעבר.

פעמים שפגעו בנו. שפחדנו. כאבים שלא עיבדנו. חרטות. כעסים. חרדות. משבר זהות. חוסר ביטחון.

כל זה צף.

זה לא קל בכלל.

אבל זה יכול להיות הזדמנות לניקוי משמעותי.

אם את עוברת את גיל המעבר עכשיו

קודם כל, לנשום עמוק. ולקבל את מה שאת עוברת, גם את מה שלא פשוט. זו לא טעות. זה לא משהו שצריך לתקן. זה מבקש נוכחות אוהבת ותמיכה.

חשוב ללמוד איך להזין ולווסת את עצמך: דרך תרגילי נשימה, זמן בטבע, אנשים שתומכים בך, וכל מה שעושה לך טוב.

וחשוב ללמוד איך לפגוש את הגלים הרגשיים, להכיל אותם, ולעבד אותם בדרך שמיטיבה איתך.

ואם זה מרגיש יותר מדי לבד, ליווי אישי יכול לעזור מאוד.

לגבי הצד ההורמונלי: בתפיסה שלי, הגוף יודע לעבור את המעבר הזה, ונשים עברו אותו לאורך כל ההיסטוריה. לכן אני מאמין שתזונה נכונה, הרגלי חיים מיטיבים, ויכולת להזין את עצמך ולעבד את מה שעולה יכולים לתת מענה עמוק לקשיים. עם זאת, זו החלטה שלך, את זו שיודעת מה נכון לך.

הלוואי שהתקופה הזו תהיה משמעותית, מרפאת ומשנה עבורך, ושתצאי מהצד השני שלה עם יותר חופש ותבונה.

שעה שכולה שלך

אני מזמין אותך לשיחת תמיכה אישית של כשעה, ללא עלות.

זה זמן שכולו שלך. מקום לעצור, לנשום, ולספר מה את עוברת, בלי שיפוט ובלי למהר.

אני אקשיב לך לעומק, ונבין יחד מה קורה אצלך בתקופה הזו. ולפי מה שתצטרכי, אלמד אותך כמה כלים פשוטים מעולם המיינדפולנס, הנשימה והעבודה עם הגוף, שעוזרים להרגיע את מערכת העצבים ולהרגיש יציבה יותר כשהגלים מגיעים. כלים שתוכלי להשתמש בהם כבר באותו ערב.

הכוונה שלי פשוטה: שתצאי מהשיחה בתחושה טובה יותר משנכנסת.

ואם תרצי, נדבר גם על מה יכול לתמוך בך בהמשך. בלי שום מחויבות.

לקביעת שיחה, בחרי זמן שנוח לך כאן: ​https://tidycal.com/danielmoor/supportcall​

באהבה וחמלה, דניאל ❤️