"אני מרגיש שמשנה לשנה אני דועך" – למה רוב הגברים לא מתפרקים באמצע החיים, אלא שוקעים בשקט

תוכן עניינים

בשבוע שעבר כתבתי על נשים ועל גיל המעבר.​ והבטחתי שהפעם אכתוב על גברים.

"אני מרגיש שמשנה לשנה אני דועך." "אני מפחד להתחיל באמת לחיות את החיים שלי."

את המשפטים האלו, בגרסאות שונות, אני שומע הרבה מגברים בקליניקה.

הם לא באים אחרי קריסה. אין אצלם מכונית ספורט אדומה, ואין רומן. רוב הזמן אין דרמה בכלל. יש משהו שקט יותר. ירידה. שקיעה. תחושה שהחיים שבנו בעמל רב לא באמת מחזיקים אותם או מאפשרים להם אושר וסיפוק.

ואני רוצה לדבר על זה, כי בעיניי זה אחד הדברים הכי פחות מדוברים אצל גברים.

לאישה יש שעון מעורר. לגבר – רק שקט.

כשכתבתי על גיל המעבר, כתבתי שהגוף של האישה מסמן לה את המעבר. יש אירוע. יש סף. גם כשזה קשה מאוד, אי אפשר להתעלם ממנו.

אצל גברים אין דבר כזה.

הטסטוסטרון יורד בהדרגה, בערך באחוז או שניים בשנה, מאמצע שנות השלושים. בלי אירוע. בלי נקודת ציון. בלי שם.

המשורר רוברט בליי כתב שבזמן שהטבע לוקח לידיו את ההתמרה של נערות לנשים דרך שינויים בגוף, הוא לא עושה את זה עם גברים. ולכן, במשך עשרות אלפי שנים, תרבויות בכל העולם יצרו טקסי חניכה, כדי לעזור לנערים להפוך לגברים.

היום כמעט אין לנו טקסים כאלו.

וזה אומר שגבר יכול לחיות עשרים שנה בלי שמשהו יעצור אותו ויגיד לו: "שים לב. משהו כאן משתנה."

מה שנראה כמו יתרון, מתגלה גם כחיסרון באופן אחר.

המשבר שרובנו לא עוברים

כשחוקרים בדקו כמה אנשים באמת עוברים משבר אמצע חיים, הם גילו משהו מעניין: רק כרבע מהאנשים מעל גיל 35 מדווחים שעברו משבר כזה, ויותר ממחציתם מתארים בעצם אירוע חיים קשה – מחלה, פיטורים. המשבר הדרמטי שכולנו מכירים מהסרטים הוא לא הכלל.

מה כן קורה כמעט לכולם? מחקר שבדק נתונים מ-132 מדינות מצא שהאושר יורד לשפל בסביבות גיל 47-49, ואחר כך עולה שוב.

כלומר, רוב הגברים לא מתפרקים באמצע החיים. הם שוקעים. בשקט. ולא מבינים למה.

ובעיניי, השקט הזה הוא בדיוק מה שמקשה לזהות אותה. משבר דרמטי לפחות מכריח לעצור. שקיעה שקטה אפשר לסחוב עוד שנים, ולקרוא לזה "ככה זה בגיל הזה".

אחר הצהריים של החיים

יונג, שעבר בעצמו משבר עמוק בין גיל 38 ל-44, כתב:

"לגמרי לא מוכנים, אנחנו עושים את הצעד אל אחר הצהריים של החיים… אבל אי אפשר לחיות את אחר הצהריים של החיים לפי התוכנית של הבוקר, כי מה שהיה גדול בבוקר יהיה קטן בערב, ומה שהיה אמת בבוקר יהיה שקר בערב."

הרבה גברים מגיעים לאחר הצהריים של החיים, וממשיכים לחיות לפי התוכנית של הבוקר. עוד הישג. עוד קידום. עוד הוכחה. והתוכנית הזו, שעבדה פעם, כבר לא מזינה אותם.

אבל יש עוד שאלה, ובעיניי היא החשובה יותר: מה קורה לגבר שמעולם לא עבר את הבוקר באמת?

הנער הנצחי

יונג ותלמידתו מארי-לואיז פון פרנץ תיארו דמות שהם קראו לה "הנער הנצחי".

זה גבר שחי "חיים זמניים". כל מחויבות היא בעיניו זמנית. העבודה הזו היא עד שתגיע העבודה האמיתית. הזוגיות הזו היא עד שתגיע הנכונה. החיים יתחילו באמת אחר כך.

פון פרנץ כתבה עליו משפט שתמיד עוצר אותי: "הדבר האחד שגבר מסוג זה חושש ממנו לאורך כל הדרך, הוא להיות קשור לדבר כלשהו."

אני מכיר את זה מבפנים.

במשך זמן רב פחדתי להתחייב לקשר עם ארוסתי, שבקרוב תהיה אשתי. מתוך חוסר ביטחון, חרדת נטישה, פחד להיפגע.

ובמקביל, היה בי גם משהו הפוך לגמרי: נוקשות. הכל היה מסודר מדי, מאורגן מדי, by the book. לא זורם, לא קליל. הנוקשות הזו ישבה לי ממש בגוף. הייתי עצבני. לא שמתי לב לכל האנשים הטובים בחיי, ולא ידעתי להעריך אותם. לא ידעתי ליהנות.

היום אני יודע שזה היה תוצר של טראומה, של חוסר ביטחון, של לחצים.

רק כשעבדתי על הלחצים ועל הכעסים, ולהביא מודעות למתחים בגוף. לאט לאט למדתי להרפות. להיות קליל יותר, זורם יותר. לסמוך. לא לפחד.

​מה שעזר לי מאד היה העבודה עם המורה שלי, גארי​ והכלים שהוא לימד אותי. כלים של מיינדפולנס, נוכחות, זיהוי ושחרור אמונות מגבילות ורגשות מודחקים. לאט לאט למדתי לשחרר את ההתניות הישנות האלו ולחיות אחרת. היה לי גם הרבה השראה מאנשים שהיוו עבורי מודל לדוגמא, כאלו שחיים הרבה יותר בשוויון נפש ובספונטניות, ובו זמנית שיש להם קשרים משמעותיים, ושמשרתים את הקהילה שלהם במקצוע שלהם.

היום אני קליל וזורם הרבה יותר. אני יודע לנוח. אני יודע לחשוף את עצמי ולהיות פגיע, גם כשלא נוח. עדיין יש לי עבודה עם זה, אבל ממש לא כמו פעם.

וחשוב לי לומר: תכונת הנער הנצחי, או נוקשות יתר אינן פגם מולד באופי. זה לא עצלות, וזה לא חוסר בגרות במובן המעליב של המילה. זה מה שקורה כשנער לא קיבל את מה שהיה צריך כדי לחצות את הסף ולהפוך לגבר.

שלטון הנערים

רוברט מור ודאגלס ג'ילט, אנליטיקאי יונגיאני ומיתולוג, כתבו שאנחנו לא חיים בעולם שבו שולטים גברים, אלא בעולם שבו שולטים נערים.

כי כשאין טקסים ואין חניכה שעוזרים לנערים להפוך לגברים, יש הרבה גברים בוגרים שפועלים מתוך "פסיכולוגיה של נער".

פסיכולוגיה של נער עסוקה בעצמה. בלהוכיח. בלנצח. בלברוח ממה שמגביל. בלקבל הערכה. פסיכולוגיה של גבר מסוגלת להחזיק משהו מעבר לעצמה: אחריות, משפחה, קהילה, שליחות.

והנקודה שהכי חשובה לי כאן: לפי מור וג'ילט, הנער לא צריך למות כדי שהגבר ייוולד. הגבר הבוגר בונה על הנער – על השובבות, על הסקרנות, על החיות – ולא מוחק אותו.

אחד הגברים שליוויתי, בכיר בחברת טכנולוגיה, הגיע אליי עם כל מה שאמור להביא שקט. קריירה מצליחה מאוד, הכנסה גבוהה, בית בלי משכנתא. קשר טוב עם הילדים.

ובפנים – חרדות קשות מאוד. חוסר ביטחון. ביקורת עצמית בלתי פוסקת. חוסר מוטיבציה, דכדוך, ורגעים של ייאוש עמוק.

הוא תיאר לי שבפגישות עבודה הוא מרגיש כמו ילד קטן בחדר מלא מבוגרים.

כשהוא התחיל להרגיש, במקום לברוח, הוא גילה הרבה אמונות וכאבים שהוא סוחב מהבית. אבא שהפעיל עליו לחץ וביקורת להיות "גבר חזק". וביקורת ואשמה שספג כילד על מי שהוא.

להתבונן בכל זה עזר לו לשחרר את המטענים הכבדים האלו. את הזהויות של העבר שעדיין סחב. החרדות פסקו. הראש נעשה שקט הרבה יותר. ובמקומם הגיעה הרבה יותר שלווה, שוויון נפש, ביטחון עצמי, והערכה לכל מה שיש לו.

הגבר שלא מרגיש

הרבה גברים גדלו על מסר אחד, גם אם אף אחד לא אמר אותו במילים: גבר אמיתי לא מרגיש. לא בוכה. לא מפחד. לא צריך עזרה.

וככה, לאט לאט, נבנה שריון.

הפסיכואנליטיקאי וילהלם רייך קרא לזה "שריון שרירי" – המתח שמחזיק בגוף את הרגשות שלא הורשו לצאת. הוא יושב בלסת. בכתפיים. בחזה שלא נושם עד הסוף.

השריון הזה הגן עלינו פעם. אבל אחרי שנים, הוא כבר לא חוסם רק את הכאב. הוא חוסם גם את השמחה, את הקרבה, את החיות.

הרבה מהגברים שאני פוגש בקליניקה לא חסרים כוח. חסר להם ביטחון עצמי. יש כוח בלי ביטחון עצמי, ויש כוח עם ביטחון עצמי. ההבדל הוא לא בכמה אתה חזק, אלא בכמה אתה מקבל את עצמך כמו שאתה.

וקבלה עצמית כזו משחררת מהפחדים, מהשליליות, ומהצורך להחזיק את השריון כל הזמן.

ובעיניי, זו אולי ההתפתחות הכי חשובה שגבר יכול לעשות: לגלות שהביטחון האמיתי הוא לא היכולת לא להרגיש, אלא היכולת להרגיש עד הסוף – ולהישאר עומד.

אני יודע את זה גם מהגוף שלי.

בשפה של מור וג'ילט, זה ההבדל בין נער לגבר. הנער צריך להוכיח שהוא חזק. הגבר כבר לא.

החניכה שלא נגמרה

מלידומה סומה, רופא מסורתי משבט הדאגארה במערב אפריקה, כתב משהו שבעיניי מחבר את כל זה:

"היעדר החניכה הפורמלית במערב הוא הסיבה לכך שצעירים יוצרים לעצמם חניכות בלתי פורמליות, כמו התנהגות פזיזה ומסוכנת… הבעיה היא שהחניכות שלהם לעולם אינן מסתיימות."

ואני חושב שזה בדיוק מה שקורה באמצע החיים.

משבר אמצע החיים הוא לעתים קרובות החניכה שלא קרתה בזמן.

היא מגיעה באיחור. בלי זקנים שיחזיקו אותה. בלי טקס. בלי מישהו שיגיד "אתה בתוך מעבר, וזה בסדר".

ולכן היא מתפרצת בדרכים שלא מובילות לשום מקום. רומן. מכונית. פיטורים פתאומיים. או השקיעה השקטה, שהיא בעצם אותה חניכה, רק בלי קול.

אבל חשוב לי לדייק כאן משהו.

לא כל גבר שמתחיל לחיות קצת יותר פרוע באמצע החיים בורח.

יש גברים שבאמצע החיים מתחילים לנסות דברים חדשים. לטייל, ליצור, לרקוד, לעשות את מה שהצעירים עושים. לפעמים גם לצאת עם נשים צעירות מהם.

ולפעמים זה אותנטי לגמרי. זו החיות שהודחקה שנים, הנער השובב והסקרן, שסוף סוף מקבל מקום.

ולפעמים זה בדיוק אותו מרוץ, רק בתחפושת אחרת. ניסיון לברוח מהזמן שעובר, מהפחד מהמוות, מהריקנות שלא רוצים להרגיש.

גבר שאני מכיר עבר את שני הדברים. לפעמים ההתפרעות שלו הייתה בריחה, מתוך תחושת חוסר – ניסיון להיות צעיר, ולא לקבל את המקום שבו הוא נמצא. ולפעמים, דווקא שם, הוא גילה את הספונטניות והילדות הטבעית שבו, שלא קיבלו מקום שנים בגלל הסטרס וההדחקה.

מה שעזר לו להבחין ביניהם היה להתבונן: מאיפה המניע בא.

כמו שכתבתי בעבר: רצונות עמוקים לא באים מתחושת חוסר, אלא מתחושת מלאות. לא מפחד, אלא מאהבה והשראה.

אז השאלה היא לא "מה אני עושה", אלא "מאיפה זה בא".

האם יש בזה דחיפות? תחושה שאם לא עכשיו – אז אף פעם? צורך להוכיח, לעצמי או לאחרים, שאני עדיין צעיר, עדיין רצוי, עדיין חי? או שיש בזה שקט? שמחה פשוטה, שלא צריכה שאף אחד יראה אותה?

הגוף בדרך כלל יודע לפני הראש. רצון שבא מחוסר מרגיש דחוף, לחוץ, מכווץ. רצון שבא ממלאות מרגיש רחב ופתוח.

וכשזה בא מחוסר, ההתפרעות לא ממלאת את החור. היא רק דוחה את המפגש איתו. ולפעמים משאירה אחריה הרבה כאב, גם אצל האנשים הקרובים.

מה כן אפשר לעשות

הנזיר והסופר ריצ'רד רוהר כתב שבמחצית הראשונה של החיים אנחנו בונים מיכל – זהות, קריירה, מקום בעולם. ובמחצית השנייה אנחנו מגלים מה המיכל הזה נועד להכיל.

ושכדי לעבור מהראשונה לשנייה, ההישגים של המחצית הראשונה צריכים, לפחות במידה מסוימת, להתפרק.

אז אם אתם מרגישים את השקיעה, את הריקנות, את התחושה שהתוכנית כבר לא עובדת – זה לא אומר שמשהו בכם נשבר. יכול להיות שזה אומר שהגיע הזמן לחניכה שלא הייתה.

וחניכה לא קורית בבריחה. לא במכונית חדשה ולא בפרויקט הבא. היא קורית כשמפסיקים לרוץ, ומרגישים סוף סוף את מה שהמרוץ עזר לא להרגיש.

וגם – היא כמעט אף פעם לא קורית לבד. בכל התרבויות, חניכה קרתה בתוך קהילה, ועם מבוגרים שכבר עברו את הדרך.

כמה שאלות שאני מזמין אתכם לשבת איתן השבוע:

  • איפה בחיים שלי אני עדיין חי "חיים זמניים", ומחכה שמשהו יתחיל?
  • איפה בחיים אני עדיין מנסה להוכיח, ולמי?
  • ואם "אחר הצהריים" של החיים שלי מבקש ממני משהו – מה הוא?

לא צריך לענות עליהן מהר. רק לתת להן להיות.

ואם את קוראת את זה ומזהה כאן גבר קרוב אלייך – בן זוג, אבא, אח, בן – אולי זה יעזור לראות את מה שעובר עליו אחרת. לא כעקשנות, לא כחוסר בגרות, ולא כמשהו שאת צריכה לתקן – אלא כחניכה שעוד לא הסתיימה.

ואם זה מרגיש לך נכון, את מוזמנת לשתף איתו את הכתבה הזו.

​בקהילת שלמ.ה​ אנחנו לומדים ומתרגלים הרבה מהכלים שעזרו לי, ולאנשים שאני מלווה בקליניקה, לעשות את השינויים האלו.

אם משהו כאן פגש אתכם, ובא לכם לדבר על זה

אני מזמין אתכם לשיחת תמיכה אישית של כשעה, ללא עלות. זה זמן שכולו שלכם. מקום לעצור, לספר מה אתם עוברים, ולצאת עם כמה כלים פשוטים מעולם המיינדפולנס, הנשימה והעבודה עם הגוף.

הכוונה שלי פשוטה: שתצאו מהשיחה מרגישים טוב יותר משנכנסתם.

לקביעת שיחה, בחרו זמן שנוח לכם כאן: ​https://tidycal.com/danielmoor/supportcall​

באהבה וחמלה, דניאל ❤️