יש רגעים בחיים שבהם משהו שאנחנו מאמינים בו כל כך עמוק..
פתאום מתפרק.
לא בגלל שמישהו שכנע אותנו.
לא בגלל שקראנו ספר.
אלא כי משהו בתוכנו סוף סוף מוכן לראות את האמת.
אחד הרגעים האלה קרה לי בריטריט במקסיקו.
באותה תקופה התחלתי לעבור תהליך מאוד עמוק סביב הפוסט טראומה שלי.
זיכרונות מפגיעה מינית שעברתי בילדות התחילו לצוף.
זיכרונות שהיו מודחקים במשך שנים.
ופתאום כל מה שהיה קבור עמוק בפנים התחיל לעלות:
כאב.
בלבול.
אבל.
פחד.
התפרקות פנימית.
הגעתי לריטריט הזה כשאני עדיין בתוך כל הדבר הזה.
באחד הלילות עשינו טקס במערה.
בהתחלה לא קרה כלום.
אני זוכר שישבתי שם וחשבתי:
“נו… למה שום דבר לא קורה?”
חיכיתי לחוויה.
למשהו “רוחני”.
לאיזו פריצת דרך.
אבל אז, בשלב מסוים, פשוט שחררתי.
הסכמתי להיות שם גם בלי לקבל שום דבר.
ופתאום משהו השתנה.
מצאתי את עצמי מול הרוח של האדם שפגע בי.
ואז, בצורה שלא ידעתי להסביר בכלל,
הופיע מולי ישוע.
לא דמות שחיפשתי.
לא משהו שהתעסקתי בו לפני.
זה פשוט קרה.
והרגשתי כאילו הלב שלו מתחבר עם הלב שלי.
ובאותו רגע חוויתי חמלה מטורפת.
לא רק לעצמי –
אלא גם לאדם שפגע בי.
וזה היה מטורף בשבילי.
כי פתאום הצלחתי לראות
שהוא היה אדם לא מודע שסחב כאב משלו.
זה לא הפך את מה שקרה לבסדר.
אבל משהו בי הפסיק להחזיק רק בשנאה ובפחד.
וכמה ימים אחר כך קרה רגע ששינה אותי לחלוטין.
סיפרתי למורה שלי גארי משהו שהבנתי על עצמי.
הבנתי שהיה בי חלק שבלבל בין תשומת לב לבין אהבה.
כי בתור ילד, בתוך הפגיעה שעברתי –
הייתה גם תשומת לב.
והחלק הילדי בתוכי פירש את זה כאהבה.
וזה היה כל כך עמוק בתוכי,
שאפילו לא ראיתי את זה.
גארי פשוט הסתכל עליי,
שם יד על הלב שלי,
ואמר לי:
“זו לא אהבה אמיתית.”
והיה משהו בדרך שבה הוא אמר את זה
שפשוט שבר אותי.
אני זוכר שהתחלתי לבכות בצורה הכי חזקה שבכיתי בחיים שלי.
כאילו חלק בתוכי שסחב שקר במשך שנים
סוף סוף הסכים לשחרר אותו.
והיום אני מבין כמה פעמים בחיים
אנחנו קוראים לדברים “אהבה”
רק כי זו הייתה הדרך היחידה שבה קיבלנו:
- תשומת לב
- אישור
- קרבה
- תחושת ערך
אנחנו נאחזים באנשים שפוגעים בנו.
מתכווצים בתוך מערכות יחסים.
מוותרים על עצמנו בשביל לא להינטש.
וקוראים לזה אהבה.
אבל אהבה אמיתית לא פוגעת בך.
אהבה אמיתית לא גורמת לך לפחד להיות עצמך.
אהבה אמיתית לא משאירה אותך קטן, מכווץ ורעב לאישור.
וזה לא אומר שלא נרגיש כאב במערכות יחסים.
אבל יש הבדל עמוק בין כאב אנושי לבין דינמיקה שפוגעת בנשמה שלנו.
וריפוי אמיתי מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לקרוא לכאב שלנו אהבה.
ברגע שבו אנחנו מוכנים לראות:
שאולי חלק ממה שרדפנו אחריו כל החיים
לא היה אהבה –
אלא ניסיון למלא פצע ישן.
ואם גם אתם גיליתם בשלב מסוים בחיים
שבלבלתם בין אהבה לבין:
- תשומת לב
- פחד
- תלות
- או צורך באישור
אתם לא לבד.
לפעמים הילד הפנימי שלנו
פשוט מנסה לשחזר את מה שהוא למד לקרוא לו “אהבה”.
אבל זה לא חייב להמשיך לנהל אותנו לנצח.