את לא אחראית לרגשות של כולם: איך אשמה גונבת לך את החופש הרגשי

תוכן עניינים

את לא אחראית לרגשות של כולם
ואם את מרגישה אשמה כמעט על כל דבר – הפוסט הזה במיוחד בשבילך

המסר השבוע הוא על אחד הכאבים העמוקים שאני פוגש שוב ושוב:
אשמה ולקיחת אחריות על הרגשות של אחרים.

אני מפנה אותו במיוחד אליכן, נשים,
כי נשים יותר מכולן למדו לשאת על הכתפיים את הנטל הרגשי הזה –
דרך אינספור התניות רגשיות וחברתיות.

איך בכלל הגענו לזה?

לימדו רבים מאיתנו לקחת אחריות על הרגשות של כולם.
זה מתחיל בגיל צעיר, לגמרי בלא־מודע.

כילדים, כשאנחנו רואים את עצמנו כמרכז העולם,
אם אמא או אבא לא שמחים – אנחנו מניחים שזה בגללנו.
אם הם מרוצים – "זה בזכותי".
אם הם אומללים – "זה בגללי".

שם מתחיל השקר הבסיסי:
שאני אחראי/ת לרגשות של המבוגרים סביבי.
שקר שנולד מסיבה טבעית וביולוגית – אבל נשאר איתנו גם כמבוגרים.

אחר כך מגיעים המורים בבית הספר, ההורים והחברה:
מהר מאוד אנחנו לומדים את החוקים של "מותר" ו"אסור".
כשהתנהגנו "לא בסדר" – הענישו או ביקרו.
כשהתנהגנו "טוב" – קיבלנו חיוך, ציון, ליטוף, אהבה.

עם הזמן, החוקים האלה הופכים למערכת אמונות פנימית
שמנהלת את תחושת הערך העצמי שלנו –
ושלרוב מייצרת המון אשמה.

לנשים – זה אפילו יותר חזק

אצל נשים הדבר הזה בולט במיוחד.
החברה המודרנית משדרת לנשים מסר כמעט בלתי אפשרי:

  • תהיי עצמאית, חזקה ובטוחה בעצמך,
    אבל גם רגישה, מרצה, נעימה ועדינה.

  • תהיי יפה ומושכת,
    אבל גם צנועה – אבל לא יותר מדי צנועה, כי אז גם יבקרו אותך.

  • אם את חזקה – יאמרו שאת "גברית".

  • אם את עדינה – יזלזלו בך, יגידו שאין לך עמוד שדרה או אינטליגנציה.

מצד אחד מצפים ממך לאהוב את עצמך כמו שאת
ולדאוג לצרכים שלך,
מצד שני – שימי לב איך כל הזמן מניחים שתהיי גם
האחת שמטפלת, דואגת, רואה את כולם.

בכנות, נשים יקרות –
אין לי מושג איך אתן מצליחות להחזיק את כל זה.
זה נשמע כל כך מתיש.

(וגם לגברים לא חסר, כן – אבל הפוסט הזה, הפעם, מוקדש בעיקר לכן.)

אחד השקרים הגדולים: "אני אחראית לרגשות של אחרים"

אחד השקרים הכי גדולים שאני פוגש אצל נשים בקליניקה,
הוא השקר של לקיחת אחריות יתר על הרגשות של אחרים – והריצוי שנולד ממנו.

זו תוכנה במערכת האמונות.
היא קיימת גם אצל גברים, אבל אצל נשים היא הרבה יותר נפוצה וחריפה.

אני רואה נשים טובות לב שמרגישות רע אם הן:

  • שמות גבול על שעות העבודה שלהן ("מה, אני אגיד לא למייל אחרי שעות?")

  • מרשות לעצמן לנוח כשמישהי/ו צריך אותן

  • או מרגישות אשמה אם חלילה גרמו לגבר שלהן לקנא –
    גם אם לא הייתה שום כוונה כזו.

בבסיס יושבת אמונה עמוקה:

"אני אחראית לרגשות של אחרים.
ואם אני אדם טוב – אני לא פוגעת באף אחד.
אם מישהו נפגע → אני אשמה."

נשמע אצילי, אבל בפועל – זו מלכודת שמוחקת אותך.

איפה נגמרת האחריות שלך ומתחילה האחריות של האחר?

שאלה שחקרתי עם נשים רבות בקליניקה היא:

"מהו הקו שבו האחריות שלי נגמרת,
והאחריות של האדם האחר לרגשות שלו מתחילה?"

כי האמת היא כזאת:
לא כולם מגיבים לאותה פעולה באותו האופן.
כל אדם מגיב לפי מערכת האמונות והפצעים שלו.

לדוגמה: אם אני אוהד מכבי ואגיד "הפועל גרועה" –
אותו משפט בדיוק יעליב אוהדים מסוימים
וישמח אוהדים אחרים.

אז האם אני אחראי לרגשות של כל מי שנעלב?
או שזה כבר האחריות של כל אדם על מה שמתעורר בו,
לפי מערכת האמונות שלו?

מצד שני, ברור שיש גם קצוות:
אם אמרתי בכוונה משהו מתריס ופוגעני,
או עשיתי בזוגיות משהו שממש שובר את אתיקת הקשר, כמו בגידה –
שם יש אחריות עמוקה יותר על הבחירה שלי,
ועל הפגיעה שנוצרה.

אז איפה הקו?

אלו שאלות מאוד חשובות שעלו בסשנים.
לא כדי לקבל תשובה חד משמעית אחת,
אלא כדי לערער את מערכת האמונות הנוקשה
שמחלקת הכל לטוב/רע, מותר/אסור –
ושבתוכה רגש האשמה נוצר ומתחזק.

למה בכלל לערער את מערכת האמונות הזו?

כשאנחנו מתחילים לסדוק את החוקים הנוקשים שלמדנו,
נוצר מרווח נשימה.

דרך המרווח הזה,
מערכת האמונות השקרית והקפואה יכולה
לאט לאט להתרכך, להשתחרר, להתערער.

ומתחת לכל זה –
אנחנו מתחילים להתחבר מחדש לקו האמצע הטבעי שלנו.

לאתיקה שבאה מבפנים:
מהלב, מהנשמה, מה"אני האמיתי" –
במקום מחוקים שהוכתבו לנו מבחוץ.

האמת היא – אין חוקים אוניברסליים ברורים של "נכון" ו"לא נכון" לכל מצב.
אבל כשאנחנו מחוברים לעצמנו,
לרגע הנוכחי,
ולאור החיים שבתוכנו –
הפעולות שנעשה יהיו לרוב לטובת הכלל.

אדם שמחובר לאור החיים שבתוכו,
מחובר גם לאור החיים שבכלל,
ולכן יבחר בטוב הגבוה – באופן טבעי.

לשחרר את החוקים – ולגלות טוב גבוה יותר

ברמת מודעות מסוימת,
אין באמת צורך להמשיך לשמר את כל החוקים הנוקשים של טוב/רע
שרכשנו ממערכת האמונות.

הם לרוב לא באמת אמת,
והם בטח לא הוגנים כלפינו.

דווקא כשאנחנו משחררים אותם,
נוצר מקום להתחבר לטוב מסוג אחר:

טוב שכולל גם אותנו בתוך המעגל,
ולא רק "כולם לפניי".

לא "טוב" שמבוסס על ריצוי,
שמשאיר אותנו בצד מרצות, מותשות ושקופות –
אלא טוב שמבוסס על אמת, אהבה ויושרה פנימית.

הטוב הזה הוא אינטליגנציה חיה,
שיודעת מה שלנו ומה לא שלנו,
שיודעת איפה לשים גבול ואיפה לפתוח את הלב.

ולפעמים,
הוא יוביל אותנו לפעולות שאנשים אחרים לא יאהבו,
אבל כן יכבדו.
וזה יהיה טוב – לנו ולהם.

כי כשאנחנו עושים משהו שלא נכון ללב שלנו,
זה אף פעם לא באמת טוב לכלל.

אני מקווה שהמסר הזה עזר לכן (ולכם) במסע הפנימי.
אני מאחל לנו לשבור את החוקים השקריים שלא משרתים אותנו,
כדי להתחבר לאמת ולאהבה שבפנים.

ואם את מרגישה שזה נוגע בך…

אם את מרגישה שאת רוצה עוד תמיכה ועזרה עם המקום הזה של אשמה, ריצוי והחזרת האחריות אלייך – יש שתי דרכים פשוטות להמשיך:

  1. תכנים וליווי עדין מרחוק
    יש לי פודקאסט וגם קבוצת ווצאפ שבה אני משתף תכנים, תזכורות ותרגולים על חופש פנימי, גוף הכאב, אשמה ועוד.
    בקבוצה יש גם מדי פעם מפגשים פתוחים ללא עלות שבהם אני מעמיק בנושאים האלה ונותן כלים פרקטיים לשינוי.
  2. תהליכי ליווי לעומק
    למי שמרגישה שהגיע הזמן לעבוד על זה ברובד עמוק יותר,
    אני מציע תהליכי ליווי – גם אישיים וגם קבוצתיים –
    שנוגעים בשורש של מערכת האמונות, האשמה והריצוי,
    ומכוונים לחופש ואהבה עצמית בפועל, לא רק ברעיון.

לאזנה לפודקאסט לחצי כאן

להצטרפות לקבוצת ווצאפ ללא עלות

למידע על תהליך אישי

כי למה לא לקחת צעד שהוא טוב עבורך?

באהבה וחמלה,
דניאל ❤️.