מכרו לנו סיפור לא נכון על חירות – למה כסף, זמן ובריאות לא הופכים אותנו לחופשיים, ומה כן

תוכן עניינים

אם נשאל אנשים "מה עמוק בתוככם הכי הייתם רוצים?", רבים יגידו: חירות.

אבל אם נשאל אותם אם יש להם את החירות הזו – כמעט כולם יגידו שלא.

וכששואלים למה, התשובות מגיעות כמעט תמיד מאותן התניות חברתיות שכולנו חונכנו עליהן: אין להם מספיק זמן, ואין להם מספיק כסף. חלקם יוסיפו בריאות.

האמונה הרווחת אומרת שאם רק היה לנו יותר כסף, הייתה לנו חירות לעשות כל מה שנרצה – ואז היינו מאושרים.

שאם רק היה לנו יותר זמן, הייתה לנו חירות לעשות את מה שבאמת חשוב לנו – ואז היינו מאושרים.

שאם רק הייתה לנו יותר בריאות, הייתה לנו חירות לנוע ולפעול – ואז היינו מאושרים.

אבל האם זה מה שמגדיר חירות באמת? והאם כסף, זמן ובריאות בהכרח מבטיחים אושר?

בכתבה הזו אני טוען שלא.

אני רוצה לחלוק איתכם זווית אחרת על חירות – כזו שאינה תלויה בדבר חיצוני ובמה שאינו בשליטתנו. חירות שהיא נוכחות שקטה ושלווה, שוויון נפש שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

אבל קודם, כדי שנפנים זאת היטב, בואו נבחן את ההגדרה המסורתית של חירות בעיניים בוחנות.

האם באמת כסף, זמן ובריאות שווים חירות?

בואו נזהה שני דברים דרך לוגיקה פשוטה.

א. יש לא מעט אנשים שיש להם כסף, זמן ובריאות – וחייהם מלאים בסבל וחוסר סיפוק.

יש אלפי דוגמאות. הנה שתיים.

אנדרה אגסי היה מספר אחת בעולם בטניס. שמונה תארי גראנד סלאם, מדליית זהב אולימפית, עשרות מיליוני דולרים.

ב-2009 הוא פרסם אוטוביוגרפיה, והמשפט הראשון בספר הוא הודאה שהוא שונא טניס – שנאה אפלה וסודית – ותמיד שנא. אביו, מתאגרף אולימפי לשעבר, אילץ אותו להכות 2,500 כדורים ביום מגיל שלוש.

אגסי הגיע לפסגה של משהו שהלב שלו סירב לו במשך שלושים שנה. הגוף ביצע. הלב לא היה שם.

ג'ים קארי היה השחקן הראשון שקיבל עשרים מיליון דולר עבור סרט אחד. בראיון משנת 2005 הוא אמר שכולם צריכים להתעשר, להתפרסם ולקבל כל מה שחלמו עליו – כדי שיראו שזו לא התשובה לאושר שהם מחפשים.

הוא לא אמר שהצלחה היא דבר רע. הוא אמר משהו מדויק הרבה יותר: לפעמים רק כשאנחנו משיגים את הדברים שחשבנו שיתנו לנו חירות ואושר, אנחנו מגלים שהם לא נותנים זאת באמת.

בעיניי? לא צריך לחכות עד אז. אפשר להבין את האמת הפשוטה הזו כבר עכשיו, דרך התבוננות מפוכחת, לבחור אחרת, ולחסוך לעצמנו שנים של סבל וחיפוש במקום הלא נכון.

התובנה: אילו חירות באמת הייתה מושגת מכסף, זמן ובריאות – אז בהכרח כל מי שיש לו את שלושתם היה אדם מאושר וחופשי. האם זה המצב? כפי שאנחנו רואים בדוגמאות האלו, לא.

ב. כסף, זמן ובריאות הם דברים ארעיים שאינם בשליטתנו.

גם אם יהיו לנו את שלושתם, ובשפע – ברגע שנתלה בהם את החירות שלנו, הדבר הטבעי שיקרה הוא שנתחיל לחשוש שהם ייעלמו.

זה מוביל להיאחזות בכסף, ולמעשים שנובעים מהפחד לאבד אותו: חרדה, דאגה בלילה, אגרנות.

אולי נהפוך לכל כך עסוקים שנצרח בראש שלנו (ולפעמים בקול רם) ש"אין לנו זמן לכלום".

וככל שנתבגר ונזדקן, אנחנו עלולים לסבול מהסיפור שאומר שהזמן אוזל, שאנחנו כמו נר שעומד להיכבות, ושהבריאות מידרדרת לאט לאט.

הסיפור גם יספר לנו ש"ימי הזהב שלנו נגמרו", ויוביל למחשבות פסימיות על העתיד ולנוסטלגיה על העבר – נוסטלגיה שמציירת תמונה שגויה, כאילו פעם באמת היינו מאושרים יותר.

שימו לב: הסבל לא בא מהיעדר הזמן או הבריאות. הוא בא מהסיפור.

מי נהיה בלי הסיפור הזה?

אם לא נאמין לסיפור, נחווה חוויה אחרת לגמרי, פתוחה, אותנטית, בנוכחות ברגע הזה, מעבר למילים.

ואני לא שולל שיש כאב פיזי שמקשה על הבריאות. יש. אבל יצא לי להכיר לא מעט אנשים שגילו שגם עם כאב פיזי רב ובריאות לקויה, הם יכולים למצוא אושר גדול.

איך? הם נוכחים ברגע עם לב פתוח, ולא מאמינים לסיפור שבראש. המקרים הידועים של ראם דאס ושל דון מיגל רואיז הם שתי דוגמאות מתוך רבות.

וכאן חשוב לי לדייק: יש רף בסיסי. אדם שאין לו מה לאכול או קורת גג, בכמעט כל המקרים, כדאי שימצא קודם את זה, ואין בכך שום ויכוח.

אבל פגשתי גם לא מעט אנשים במסעות במזרח ובאפריקה שכמעט לא היה להם כלום – ובתוכם היה אושר עמוק ושמחת חיים אמיתית. לפעמים יותר מאשר אצל אנשים שיש להם הכל.

אז: האם אדם שתלוי בכסף לנחת פנימית הוא אדם חופשי? האם אדם שלא יודע להיות מאושר כשדברים לא מסתדרים, כשהבריאות מוגבלת, או כשהוא מאד עסוק – הוא אדם בעל חירות?

אם נסתכל בעיניים פיקחות, נזהה שכמובן לא.

תלינו את החירות שלנו בדברים ארעיים, שאינם בשליטתנו, ושבסוף מסתיימים.

כשיש לנו אותם – אנחנו נאבקים כל הזמן שיישארו, ומפחדים מהיעלמותם. כשאין לנו אותם – אנחנו סובלים, כי אנחנו מאמינים לסיפור שאומר שאין לנו חופש.

והסיפור הזה הוא רק סיפור. הוא לא קיים במציאות, רק בעולם המחשבות. כל עוד נאמין לו הוא נראה נכון עבורנו, וברגע שנפסיק להאמין לו, הוא כבר לא.

אני מקווה שמכאן הבנו יחד – או לפחות שמנו סימן שאלה גדול – על הסיפור שהחברה לימדה אותנו סביב מה שמביא לחירות ולאושר, וראינו שזה לא המצב, זיהינו את השקר ואשליה שבו.

מהי אם כן חירות אמיתית?

אחרי שהבנו את האשליה, אפשר להבין את האמת.

נבין קודם שהתנאים לחירות אמיתית צריכים להיות כאלו שבהכרח מובילים לחוויה של חירות – בניגוד לכסף, זמן ובריאות, שטוב שיש אותם, אבל אינם מובילים לחירות במהותם.

כמו כן, חירות אמיתית צריכה להיות משהו שאינו תלוי בחוץ, ושאי אפשר לקחת מאיתנו – מכיוון שכל דבר שתלוי בחוץ וניתן לקחת מאיתנו הוא ארעי ואינו בשליטתנו, ואין שום חירות בתלות שכזו.

כל המסורות הרוחניות הגדולות משחר האנושות מגדירות חירות פחות או יותר כך:

"חירות היא החופש מאשליות, שדרכו אנחנו חווים שלווה ואושר שאינם תלויים בדבר."

והמסורות מוסיפות ומזכירות: השלווה הזו אינה משהו רחוק אי שם שצריך למצוא. היא הטבע האמיתי שלנו, והיא נוכחת כאן לגמרי – ברגע שאיננו נתפסים באשליות.

מהן האשליות האלו? פשוט מאד – תבניות מחשבתיות. ויש אינספור כאלו שכובלות אותנו.

התבניות האלו הושרשו עם השנים, הפכו לאמונות ליבה, והתערבבו עם הרגשות ועם מערכת העצבים. משם הן מייצרות את ההרגלים האוטומטיים שלנו בחיים – הרגלים שמבוססים לא פעם על פחד, על שיפוט, ועל אמונות שאינן נכונות כלל.

כשמבינים את זה, מבינים איך אדם שיש לו כסף, כבוד, כוח, זמן ובריאות אינו בהכרח אדם חופשי – ולעיתים הוא כבול אף יותר.

כי אותו אדם עדיין יכול להיות מנוהל על ידי:

  • מחשבות חרדתיות ואובססיביות שלא מאפשרות לו לישון
  • פרפקציוניזם וקול שיפוטי שלא שותק ומבקר אותו כל הזמן
  • מרדף לא פוסק, מבוסס פחד ותחושת חוסר ערך עצמי, אחרי כסף והצלחה – בניסיון מתמיד להוכיח את עצמו
  • נפש לא שקטה מטראומות ילדות שמעולם לא נגע בהן ולא שחרר

הרשימה יכולה עוד להמשיך…

מה שאני פוגש בקליניקה

בקליניקה, אני פוגש אנשים שעשו הכל – עורכי דין, אנשי עסקים, רופאים, אנשים שהצליחו והגשימו לא מעט. והמסר חוזר על עצמו:

"הגשמתי הכל. חשבתי שזה יעשה אותי מאושר, ואני ממש לא. כולם חושבים שמבחוץ הכל בסדר, אבל מבפנים זה לא המצב. אני אפילו אומלל יותר."

וזה לא נגמר בקושי הנפשי עצמו.

הם מתמודדים גם עם הביקורת שאומרת להם שיש להם כל כך הרבה טוב בחיים, ושמשהו בהם לא בסדר אם הם לא בהודיה מתמדת. והשופט בראש מנגן את הפזמון הקלאסי: "איך אתה מעז לסבול, כשלאחרים הרבה יותר קשה?" – פזמון שנועד רק להגביר את האשמה ואת הבושה.

הדבר הראשון שאני אומר להם הוא שזו לא אשמתם. מכרו להם סיפור לא נכון על חירות ועל אושר. סיפור שפשוט לא עובד. המפה לא טובה. היא לא תואמת לשטח.

ואני בכנות מאד מבין אותם – זה גם הסיפור שסיפרו לי, ולרבים מאיתנו, והוא גם ניהל שנים את חיי.

ואני לא אומר שיש משהו רע בזמן, בכסף ובבריאות. זה נהדר כבונוס. זה פשוט לא בשליטתנו, וזה לא מה שמביא לחירות שמחזיקה באמת.

אחרי שאני אומר להם שזו לא אשמתם, ומאשש את התוקף האמיתי שיש לקושי שלהם, אנחנו נכנסים למסע של חקירה עמוקה – מתחילים להבין יחד מה גורם לסבל, ומה מוביל לאושר באמת.

ומה שאנחנו מגלים נראה בערך כך: יש סיפורים שהם סוחבים מגיל צעיר, שפשוט אינם נכונים לגביהם. הם נתנו לסיפורים האלו המון אמונה וכוח אישי – והסיפורים האלו מאמללים להם את החיים.

הסיפור שהם צריכים להוכיח את עצמם. שהם לא מספיק טובים. שלא טוב להרגיש רגשות. שהם צריכים להרשים ולרצות את כולם, להרוויח הכי הרבה, להיות הכי יפים, וכן הלאה.

ומעבר לסיפורים, יש כאב רגשי שהם סוחבים – שברונות לב, כעסים, ודברים שמעולם לא קיבלו מקום.

אין פלא שהם לא מאושרים, כשכל זה קיים עמוק בפנים.

מה קורה כשמשחררים

בעבודה שלנו יחד, אני עוזר להם להוציא את כוח האמונה שלהם מהסיפורים השקריים האלו, כך שיפסיקו לנהל להם את החיים. וכשהם עושים את זה, וגם מאפשרים לרגשות המודחקים שהחזיקו שנים לקבל מקום, תוקף, אהבה, ולהתנקות – משהו אחר קורה.

א. הם כבר לא מנוהלים על ידי סיפורים. הם כבר לא מאמינים שיש משהו שהם "חייבים", "אמורים" או "צריכים" לעשות. הם מגלים את הריבונות הפנימית שתמיד הייתה בהם. את היושרה שבתוכם. את הכוח לומר "כן" ולומר "לא" מתוך היושרה הזו – ולא מתוך התכנות האוטומטי שלימדו אותם לפעול לפיו. וזה נשאר איתם לכל חייהם.

ב. וכשהראש שקט יותר והגוף הרגשי מתנקה ממכאובי העבר, משהו נפתח. כמו פרח לוטוס שבוקע מתוך הבוץ אל קרני השמש, מתגלה לאט לאט האור הפנימי שתמיד היה שם – אהבה ללא תנאים, נוכחות שלווה. אושר שאינו תלוי בדבר מתחיל לבצבץ החוצה.

וגם אם הם לא אנשים רוחניים או מאמינים (וזה לא נדרש בתהליך הזה) – הם מגלים, מתוך נביעה פנימית אותנטית, שיש בהם מקום שלא יכול להיפגע, שלא יכול למות, שהוא אחד עם הכל.

זו התגלית הישירה שמשחררת מהפחד מהמוות, ומעוד כל כך הרבה דברים. כאן באמת מתגלה חירות.


וחשוב לי לומר: זה לא תהליך ליניארי כמו שהוא נשמע, וגם לא תהליך פשוט. אני לא מאמין בפתרונות קסם מהירים – אבל אני כן יודע שהתהליך הזה עובד, והוא האפקטיבי ביותר שאני מכיר.

הוא דורש את האומץ לשחרר הרבה אשליות ופחדים שנאחזנו בהם ונתנו להם כוח לאורך חיינו. הוא דורש רוח של לוחם או לוחמת פנימיים, שלא מפחדים להסתכל פנימה על מה שלא נוח, ולצעוד קדימה.

ובעיניי, ובעיני האנשים שעשו את הדרך – זה שווה את זה.

נכון, לא קל לצאת מהכלא של הסיפורים וההתניות שהפכו למטריקס שכובל את חיינו. אבל יש משהו קשה יותר מהמאמץ הזה – להיכנע. להישאר בכלא הזה כל החיים, ולדעת עמוק בפנים שאנחנו לא חופשיים, ושמעולם לא חיינו באמת.

גם אם לא נשתחרר לגמרי, עדיף לפחות לנסות. כל צעד קדימה שווה את זה.

באהבה וחמלה, ובאיחול לחירות של כולנו, דניאל ❤️.

שתי הזמנות

1. לעשות את העבודה הזו יחד

אם אתם רוצים לעשות את העבודה הנדרשת כדי לזכות בחירות הפנימית שלכם, ואתם מבינים את הערך של יד תומכת ומנוסה שמלווה אתכם בדרך – אני מזמין אתכם להצטרף אליי.

קיימות שתי דרכים מרכזיות:

א. תהליך ליווי אישי: מפגשים אישיים של שעה, כל שבוע או פעם בשבועיים, במרכז הארץ או בזום. בהם נעשה עבודה ישירה על הסיפורים השקריים ומבוססי הפחד שעוצרים אתכם, ועל פצעי הליבה – ונשחרר אתכם מהם.  

ב. תהליך ליווי קבוצתי: הכוח של לעשות את הדרך הזו בקבוצה. מפגשים בימי רביעי ב-20:00 ובימי שישי ב-9:30 ​בקהילת שלמ.ה​. לבוא כל שבוע, לקבל הדרכה ממני ומחברי הצוות, להיות בחברה טובה של אנשים אינטליגנטים, אמיצים וטובי לב שתוכלו לתרגל איתם – ולהשתחרר יחד מהאחיזה של הפחד ושל השקרים, כדי לגלות את החירות שטמונה תמיד עמוק בפנים.

לפרטים: מוזמנים לפנות אליי עם סוג התהליך שתרצו ואחזור אליכם בהקדם 🙏