כשאנחנו חווים סבל, פחד, תסכול או חוסר סיפוק, ואם נשאל את עצמנו מה הסיבה – התשובה תהיה בדרך כלל משהו בסגנון:
"אני רוצה שהדברים בחיים יהיו באופן מסוים, והם לא כפי שאני רוצה."
כלומר, בפשטות: יש פער בין הרצוי למצוי, והפער הזה, אצל רבים מאיתנו, מייצר סבל.
הנה שלוש שאלות שבעבר שאלתי את עצמי, ושחררו אותי מהרבה מהסבל הזה:
- מאיפה בכלל למדתי להחליט מה אני רוצה ומה לא?
- מי אני בכלל שאקבע איך החיים צריכים ללכת?
- איך ייראו חיי אם אחיה בלי העדפות?
התשובות התבהרו מתוך חקירה ממושכת, והן מסתכמות בדבר אחד שנותן לי עד היום המון חופש:
אני לא בחרתי את הרצונות שלי. הם קשורים להתניות שלי – התניות שהגיעו מחוויות החיים שעברתי, מההורים ומהסביבה.
הרצונות וההעדפות האלו הם לא באמת שלי. הם משהו אחר, שלא בחרתי בו אבל למדתי להאמין בו. משהו שחי דרכי ומאמלל אותי, כי בכל פעם שאותם רצונות מומצאים מופיעים, הם מייצרים בתוכי סבל וכאב.
דוגמה אחת פשוטה
דנה גדלה בבית עם תחושה כבדה מאד של דיכאון, והייתה רגישה מאד לסבל של ההורים שלה. זה היה סיוט עבורה לגדול בבית הזה, והיא רצתה כל הזמן לצאת ממנו, הרחק.
להיות בחוץ ועם אנשים אחרים – זו הייתה ההקלה שלה מהכבדות שחשה בכל פעם שחזרה הביתה. זה נתן לה אוויר לנשימה.
בלי שהייתה מודעת לכך, התת מודע שלה בנה תבנית של התניות, העדפות ורצונות שמושתתת על החוויה הזו. כאישה בוגרת, זה יצר אצלה את הדפוסים הבאים:
א. היא מפנטזת כל הזמן על לגור בחו"ל, כי כל מה שמרגיש קרוב אליה – כמו האזור שבו גדלה – משויך אצלה לכבדות ולסבל שהיא רוצה להימנע מהם. וכך היא חיה בחוסר סיפוק מתמיד.
ב. בכל פעם שהיא עוברת לבית חדש היא מתלהבת, אבל אחרי כמה חודשים הכבדות חוזרת והיא כבר חושבת על המעבר הבא. הסיפור בראש אומר: "אולי בבית הבא סוף סוף אמצא אושר". זה כמובן לא קורה, והיא מתאכזבת ושוקעת.
ג. קשה לה להיות לבד עם עצמה. יש בה דחף להיות כל הזמן עם אנשים, כי היא מאמינה – שלא במודע – שרק סביב אנשים היא יכולה לחוות קלילות והנאה.
ד. היא מאמינה שהיא צריכה להיות תמיד קלילה, כיפית וחיובית. יש לה ביקורת כלפי אנשים "שליליים", והיא מדחיקה את הרגשות הכואבים שלה – כי היא בהכחשה כלפי הטראומות שההורים שלה סחבו, ושהשפיעו גם עליה.
הדפוסים האלו יוצרים סבל בחייה. משהו בה לא שקט. היא תזזיתית, צריכה כל הזמן להסיח את דעתה, חשה חוסר, ונמצאת במאבק מתמיד להדחיק רגשות כואבים. היא בתחושת מלחמה וחוסר שלום עם הבית שממנו באה, ולכן לא חשה שלמה עמוק בפנים – וזה משפיע גם על הערך העצמי שלה.
וכאן משהו שאני רוצה שנעצור להבין:
הדפוסים האלו, כשהיא הייתה ילדה ונערה, עזרו לה. הם הקלו עליה מהרבה תחושות קשות שחוותה בבית. אבל כשהתבגרה, הם הפכו לקללה ולגורם המרכזי לסבל בחייה.
אפשר להמשיל את זה לאדם שנוסע למקום קר כמו אנטארקטיקה, עוטה על עצמו שכבות רבות של מעיל – ואז חוזר לישראל בקיץ ועדיין סוחב את כל הלבוש החם הזה.
המעיל היה מועיל באנטארקטיקה, אבל הוא הופך לעול בישראל. (שימו לב כמה "מועיל" ו"עול" דומות.)
האדם הזה פשוט שכח להוריד את המעיל כשהגיע הזמן.
כך קרה גם לדנה. הרצונות שלה אינם רצונות אותנטיים – הם תגובה הישרדותית למצוקות שחוותה בבית.
וכך זיהיתי גם אצלי
הרבה מהרצונות הלא מודעים שהיו לי באו מתחושת חוסר. מאי שקט. מניסיון למלא את עצמי מבחוץ.
לקח לי זמן רב להבין שרצונות עמוקים לא באים מתחושת חוסר, אלא מתחושת מלאות.
לא מכאב ומפחד, אלא מאהבה ומהשראה.
לא מתחושה שאני כלוא, אלא מתוך תחושת חירות.
ולקח לי עוד יותר זמן לגלות שברצון שבא מהנשמה אין היאחזות – ובגלל שאין היאחזות, אין גם סבל.
ועם הבהירות הזו, החיים שלי נעשו פשוטים.
במקום לעקוב אחרי רצונות שבאים מפחד ומחוסר, למדתי לזהות אותם ולא ללכת אחריהם. זה כמו משחק עבורי עד היום כשהם עולים – ויש כבר הרבה פחות כאלו.
ככל שנמנעתי מלהשקות את הצמחים של הרצונות שבאים מחוסר, כך הם נבלו.
התודעה נעשתה שקטה יותר. הכל נעשה פשוט יותר.
המציאות היא פשוט כמו שהיא.
אין לי צורך להיאבק בה. אין לי צורך להילחם בה. אין לי צורך לשלוט או לשנות.
אהבה. קבלה.
"אבל זה לא ריאלי"
כן, אני יודע מה המיינד של חלקכם אומר לכם עכשיו:
"זה מוגזם." "זה רדיקלי." "זה לא שפוי." "אתה פשוט תהיה כמו שטיח שלא עושה כלום, זה לא אנושי ואי אפשר לתפקד ככה."
המיינד שלי אמר לי בדיוק את אותם הדברים. האמנתי לו שנים, עד שגיליתי שזה לא נכון.
האמת היא שעבורי היום, לא להילחם במציאות זה הדבר הכי שפוי שיש. מה שקורה מולי אינו בשליטתי, אבל אני כן יכול לשלוט בתגובה שלי. זה נשמע לי הרבה יותר שפוי מלהיות ריאקטיבי לכל מה שקורה סביבי.
וגיליתי שכשאני בקבלה של הכל, החיים הרבה יותר קלים. אני עדיין יכול לפעול – מתוך השראה, מתוך אהבה, מתוך רצון לעזור – אבל בלי היאחזות בתוצאה. זה פשוט, וזה מלא הרבה יותר באושר.
וכן, אני לא עם ראש טמון בחול. אני מודע לסבל הרב שיש בעולם. אבל אין לי סיפור לגביו שאומר שזה "לא בסדר" או "לא אמור להיות ככה". למעשה, כל סיפור כזה היה מייצר בי סבל – ובכך הייתי מוסיף עוד סבל לעולם.
אני בוחר לראות את העולם כמו שהוא, לאהוב ולקבל אותו. זה מה שאני מוצא שהכי עוזר והכי שפוי לעשות. במקום להוסיף לעולם עוד תדר של ביקורת, פחד וחוסר, אני בוחר להיות תדר של אהבה ללא תנאי.
ומהמקום הזה אני יכול לעזור – איפה שאני יכול, למי שמעוניין, במסגרת הגבולות שלי.
בשביל זה המיילים השבועיים האלו. בשביל זה העבודה בקליניקה, בקהילת שלמ.ה, ובריטריטים.
גן עדן שקט
כשאדם וחוה אכלו מעץ הדעת טוב ורע, הם ירדו מגן עדן – כי המוח שלהם נכנס לשיפוט של המציאות.
לא אלוהים הוריד אותם משם. הם הורידו את עצמם, בכוח השיפוט והמחשבות שלהם. והרגשות הראשונים שעלו היו פחד ובושה.
אפשר לחזור לגן עדן, ולעץ החיים. אפשר להקיא החוצה את הזרע של הביקורת ששופטת את המציאות.
אני מזמין אתכם למקום הזה איתי – מקום שאני קורא לו גן עדן שקט, שנמצא מעבר לסיפורים של נכון ולא נכון.
זה דורש תרגול. זה לא קורה ביום אחד. זה מה שהמורים שלי לימדו אותי, זה מה שאני מתרגל בעקביות כבר עשור, וזה מה שאני מלמד אחרים. זה עובד, וזה אפשרי. אם אני עשיתי את זה, ורבים שעזרתי להם עשו את זה – גם אתם יכולים.
המשורר הסופי רומי כתב:
"מעבר לרעיונות של טוב ורע יש שדה. אני אפגוש אותך שם. כשהנשמה נחה בדשא הזה, העולם מלא מדי מכדי לדבר עליו."
וכמו רומי, גם אני מייחל לפגוש אתכם שם בשדה הזה יום אחד קוראים יקרים.
באהבה וחמלה,
דניאל ❤️