קרה לכם פעם הדפוסים האלו שאתם יודעים שהם לא טובים לכם – אבל אתם פשוט לא מצליחים לעצור?
זה יכול להיות קשה, לא רק בגלל הנזק שהדפוס עצמו עושה, והכאב שבכלל הוביל ליצירתו, אלא גם בגלל המעגל שבא אחר כך: ביקורת עצמית, בושה, אשמה וייאוש.
עוד פעם עשינו משהו שהבטחנו לעצמנו (ואולי גם ליקרים לנו) שלא נעשה יותר – וזה עוד יותר צובט.
אם אתם מתמודדים עם דפוס כזה, יש לי המון חמלה אליכם.
ורציתי לשלוח היום כמה טיפים שיכולים לעזור – אז בבקשה, תשתמשו בהם.
אני רוצה לחלוק כאן את הגישה שלי להתמודדות עם דפוסים כאלה:
גם מה אפשר לעשות בטווח הקצר כדי להפחית סבל, וגם איך ניגשים לזה בטווח הארוך כדי לעקור את הדפוס מהשורש.
למה אני מחלק את זה ככה?
כי לפעמים אנחנו צריכים “עזרה עכשיו” – וזה לא תמיד פותר את השורש.
ובמקביל, יש עבודה עמוקה יותר שמחלישה את הדפוס לאורך זמן.
הטיפים פה יכולים להתאים לכל דפוס בריחה רגשי:
אכילה רגשית, בריחה לטלפון, אלכוהול, סמים, סקס, טלוויזיה – או כל דבר אחר.
נתחיל בטווח הקצר, ובפוסט הבא אשלח את הטיפים לטווח הארוך.
טווח קצר – 3 טיפים:
1. לשים לב לתחושות בגוף כשהדפוס נדלק:
רגע לפני שאנחנו הולכים למקרר לקחת עוד עוגה, או שולפים יד לטלפון – יש איתותים במערכת העצבית ובגוף שמתחילים להתעורר ולמשוך אותנו לשם.
האיתותים האלה מורגשים ממש כתחושות: לחץ, אי שקט, כיווץ, דריכות, “שריפה” פנימית, ריקנות, עייפות.
ככל שנהיה עירניים אליהם מוקדם יותר – ככה גדל הסיכוי שלא נישאב אוטומטית.
במקרה האידיאלי, אנחנו תופסים את התחושה לפני שהיא מפעילה אותנו – ונשארים איתה עד שהיא נחלשת ומתפוגגת.
2. אם כבר “נשאבנו” – לעשות את הדפוס לאט ובמודעות:
לפעמים מרגיש שאין לנו יכולת לעצור, והדפוס עדיין משתלט.
ואז האופציה הכי טובה היא להאט ולעשות אותו – אבל במודעות מלאה.
לדוגמה: לפתוח את המקרר ולאכול, אבל להיות מודעים לכל ביס וביס.
או לגלול בטלפון, אבל לשים לב ממש לתנועה של האצבע, לקצב הנשימה, לדופק.
למודעות הזאת יש אפקט מנטרל – היא מחלישה את הדפוס עם הזמן.
ראיתי עם זה תוצאות מדהימות.
3. חמלה עצמית במקום בושה:
לפעמים, לא משנה כמה ניסינו – הדפוס הישן חזק מאיתנו והוא מפעיל אותנו.
ובמקרים האלה, הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו הוא להיכנס לביקורת עצמית ולהעמיק את מעגל האשמה והבושה.
הרי הדפוס הזה קיים בגלל כאב רגשי – אז האם להוסיף עוד כאב רגשי הולך לעזור?
התשובה היא לא.
זה הרגע לשלוח לעצמנו מסר חומל: עשינו את הכי טוב שיכולנו היום. נלמד מזה, וננסה שוב.
כי שבירת דפוסי בריחה רגשית היא לא תהליך ליניארי – יש עליות ומורדות.
החמלה היא מה שעוזר לנו להמשיך, לא לוותר, ונותן לנו רכות ועוצמה לקום אחרי נפילות.
מחר הוא יום חדש. מחר אפשר לנסות שוב.
אלו 3 טיפים לטווח הקצר – וכבר הם יכולים לעשות הבדל גדול.
בפוסט הבא אשתף את הגישה לטווח הארוך – איך באמת מחלישים את הדפוס מהשורש.
איזה טיפ הכי דיבר אליכם?
באהבה וחמלה,
דניאל
.