התמודדות עם דפוסי אכילה רגשית – איך באמת משנים דפוסים כאלה מהשורש

תוכן עניינים
והיום – נצלול לטווח הארוך: איך באמת משנים דפוסים כאלה מהשורש.

לפני הכל, הקדמה חשובה:

דפוסים כמו אכילת יתר, ניתוק רגשי, בריחה לטלפון וכו’ מושרשים עמוק.
הרבה פעמים הם מלווים אותנו עוד מהילדות.
הם התחילו כדרך לווסת את עצמנו כשהיה קשה רגשית – ולא היה לנו איך, או מי שיעזור.
ובבסיס שלהם יושב משפט פשוט, מאוד אנושי: “קשה לי עם מה שאני מרגיש עכשיו – אני צריך לברוח”.
המשפט הזה הוא משפט של כאב.
והוא חי בתוכנו – בילד או הילדה שבתוכנו – שכשמשהו מפעיל אותם, כשהחיים מרגישים “יותר מדי”, הם חוזרים אוטומטית למה שלמדו פעם.
בגלל זה הדגשתי בפוסט הקודם את החשיבות של חמלה עצמית.
לדפוסים האלה יש מומנטום.
לשנות אותם דורש סבלנות.

ועכשיו משהו שחשוב לי לומר על 12 הצעדים:

תוכנית 12 הצעדים היא גישה נפלאה לשחרור התמכרויות, ואני בהחלט מעריך וממליץ עליה.
ובו זמנית, מהניסיון שלי בקליניקה (וגם מתוך שיחות עם אנשי מקצוע מעולם הטראומה) לפעמים קורה דבר כזה: אנשים מצליחים להפסיק את ההתמכרות – אבל הכאב הרגשי שמתחת נשאר לא מטופל.
במקרה הטוב – אחרי שהם כבר לא מכורים, הם יתחילו לטפל בכאב.
במקרה הפחות טוב – הם יעברו להתמכרות אחרת (אולי “פחות מזיקה”, אבל עדיין לא מיטיבה), או יחיו שנים במאבק פנימי ודיכוי רגשי.
כלומר: ההתמכרות לא באה משום מקום.
יש סיבה לנטייה ההתמכרותית – והסיבה היא בדרך כלל הכאב שמתחת.

יש שתי שאלות שאני כמעט תמיד שואל מטופלים שמגיעים עם התמכרות או דפוס בריחה:

א. מה הדפוס הזה עושה לך טוב? לא “מה הוא עושה לך רע” – אלא דווקא: מה הוא נותן לך.
כי אם לא היה בו עונג או הקלה – לא היינו חוזרים אליו.
אז מה הדפוס הזה נותן לך? ריגוש? רגיעה? חיות? הקלה? תחושת “שקט רגע”?
והאם זה לא אנושי לרצות רוגע, הקלה, חיות, ריגוש?
כשאנחנו עוצרים רגע ועושים על זה שיקוף יחד, פתאום מתבהר משהו חשוב: הבעיה היא לא “שיש התמכרות”.
הבעיה היא שיש צורך רגשי עמוק שלא מקבל מענה.
ב. השאלה היא לא “למה ההתמכרות” – אלא “למה הכאב” כלומר: למה ביום יום לא קיימים בחיים שלך הדברים שהדפוס מנסה לתת?
למה רוגע לא נוכח מספיק? למה חיות, התרגשות, ביטחון, נחמה – לא נוכחים באופן טבעי?
פה מתחילה חקירה עמוקה.
לפעמים אני שואל: “נראה לך שבגיל שנה הייתה לך תחושת חיות?” – בדרך כלל התשובה היא כן. “ומה בגיל שנתיים? שלוש? 12?”
ומהר מאוד אנחנו רואים איך משהו השתנה. איך החיות נעלמה, איך הרוגע ברח.
ושם בדרך כלל יושב השורש – טראומה.
וטראומה לא חייבת להיות ​“אירוע אחד גדול”​.
לפעמים זו תקופה. רצף של דברים.
ולפעמים אלה אירועים ש”לא נראים גדולים” היום, אבל כילדים הם היו עצומים: כניסה לבית ספר, ילדים שלא אהבו אותנו, מבוגר ביקורתי, תחושת לבד, בושה, פחד.
הדברים האלה יכולים להטביע בנו כאב רגשי ואמונות על עצמנו ועל העולם – חוסר ביטחון, ערך עצמי נמוך, תחושת “אני לא מספיק”.
וכשלא היה לנו עם מי לשתף את זה באמת – התמודדנו לבד.
וגם אם ההורים אהבו אותנו – לפעמים עדיין לא שיתפנו. (למה זה קורה – זה נושא לפוסט אחר.)
וכשהכאב הרגיש יותר מדי – הדחקנו אותו.
ואז פיתחנו מנגנוני התמודדות לרגעים שהוא עולה: מה שהיה זמין ונגיש.
יכול להיות שמנגנון מסוים נוצר בילדות, ואז נוספו עוד מנגנונים בגיל ההתבגרות ובבגרות.

המנגנונים האלה לא “רעים”. הם פשוט דרך לברוח מכאב.

ומה שמדהים הוא מה שקורה כשאנחנו מתחילים לראות את השורש – ומאפשרים לעצמנו להיות עם הכאב במקום לברוח ממנו.
חמלה מגיעה.
נוכחות במרחב טיפולי עם הכאב מרפאת.
משהו משתחרר.
משהו משתנה.
פתאום אנחנו מבינים: היה לנו קשה. ואפשר לבחור להאמין אחרת. לחיות אחרת.
יש חמלה לגרסת העבר שלנו. הרגש מתחיל להשתחרר. הנשימה מעמיקה. הכובד בחזה מרפה.
וזה מרפא. זה משנה הכל.
ברוב המקרים, ביקור אחד בכאב לא מספיק.
אבל כשאנחנו חוזרים שוב ושוב לתכנים השורשיים האלה ומעבדים אותם – לאט לאט משהו משתנה באמת.
והצורך לברוח נחלש.
לא כי “פיתחנו כוח רצון”, אלא כי התחברנו לחמלה ושחררנו כאב.
אז אם אתם עובדים עם דפוסי התמכרות או בריחה בטווח הארוך – אל תניחו שהם קיימים כי “משהו לא בסדר בכם”.
תניחו שהם כאן כדי להראות לכם משהו: כאב שנמצא שם, וצורך אנושי שמחפש מענה.
תשאלו:
– “מה הדפוס הזה נותן לי? על איזה צורך הוא עונה?” ותחקרו:
– “למה הדבר הזה לא נוכח לי ביום יום באופן טבעי?”“מה גרם לכך שרוגע/שלווה/חיות/ריגוש (או כל דבר אחר) לא נמצאים בקביעות בחיי?”
וכשתגיעו לבהירות – תביאו חמלה לחלק הזה בכם, לדברים שהוא או היא עברו.
תהיו עם הכאב והתחושות שבגוף.
זה לא רק עניין של הבנה שכלית.
זה משהו שחי עמוק בנפש, שאפשר להרגיש בתאים.
נוכחות חומלת, בלי תנאים, לאורך זמן – זה מה שעוקר דפוסים מהשורש.
זה לא קורה בבת אחת.
אבל זה גם לא קורה “רק עם זמן” – זה קורה כשיש מפגש נוכח אמיתי.
ולפעמים, האמת היא שזה קשה לעשות לבד.
כאן מרחב קבוצתי או טיפול יכולים לעשות הבדל משמעותי – להחזיק את המרחב כשקשה להחזיק אותו לבד.
אל תהססו לבקש עזרה כשקשה, אנחנו לא חייבים להתגבר על הכל לבד.
אני מקווה שזה עזר.