
כשהכול טוב, למה חלק בתוכנו מפחד שזה לא יימשך?
את הבוקר שלי התחלתי ברכיבת אופניים של חצי שעה בפארק הירקון. נשמתי את האוויר הצח, נהניתי מהעצים הירוקים, משריקות הציפורים ומהיופי הפשוט שהיה סביבי. הרגשתי
המסע לשחרור משיפוט עצמי – לקבלת גישה לסדנה מוקלטת (בחינם)

את הבוקר שלי התחלתי ברכיבת אופניים של חצי שעה בפארק הירקון. נשמתי את האוויר הצח, נהניתי מהעצים הירוקים, משריקות הציפורים ומהיופי הפשוט שהיה סביבי. הרגשתי

יש רגעים בחיים שבהם משהו נשבר. לא בהכרח מבחוץ. לפעמים כלפי חוץ הכול נראה בסדר. אנחנו מתקדמים, משתפרים, משיגים מטרות, הופכים לגרסה טובה יותר של

יש סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו. לפעמים הוא מתחיל בגיל צעיר מאוד. "אני ביישן" "אני חסר ביטחון" "אני לא טוב עם אנשים" "אני

היו תקופות בחיים שלי שבהן הרגשתי שמשהו קורא לי בלי שהצלחתי להסביר למה. לא מחשבה ברורה.לא תכנית מסודרת.לא יעד שסימנתי לעצמי. פשוט ידיעה פנימית. זה

הימים האלו מביאים איתם אצל רבים מאיתנו עייפות, דאגה, דריכות, ולעיתים גם ייאוש. ודווקא בימים כאלה התרגול הפנימי נועד לשרת אותנו. לא כדי לנתק אותנו

אחד הדברים שאני פוגש בפרקטיקה שלי שוב ושוב ,הוא אנשים שמתרגלים יוגה, מדיטציה, לפעמים גם שנים בטיפול, ומרגיש שמשהו בפנים בליבה לא זז באמת. יש

שנה לועזית חדשה טובה קודם כל! היום יש לי סיפור קטן לשתף בו אתכם. לא מזמן הייתי בפסטיבל ג׳אז בתדר בתל אביב, והיה לי פשוט
"ממש הייתי רוצה לעבור תהליך איתך, אבל לצערי זה יקר לי מדי כרגע הטיפול"… לאחרונה אני שומע את המשפט הזה יותר ויותר. וזה לא שהמחירים

אחד הפידבקים הכי נפוצים ומוערכים שאני מקבל מאנשים בקבוצת תירגול שלנו בבית ספר "שמחים לא משנה מה" זה שהם ניסו הרבה דרכים רוחניות \ פסיכולוגיות

בחיים אנחנו לעיתים מחפשים קרקע יציבה. או ליתר דיוק – האגו שלנו מחפש את זה. זו הפנטזיה של משהו יציב, סולידי שלא משתנה