יום השואה היום.
יום שמייצג את אולי הזוועה הנוראה ביותר שעשתה האנושות.
הרג מתוכנן ומדוקדק של 6 מיליון איש, וזה עוד בלי לכלול את שאר העשרות מיליונים שנרצחו שאינם יהודים, גם להם יש חשיבות.
כילד ונער, לא ממש הבנתי מה זה השואה.
כלומר, הבנתי רעיונית, כי דיברו איתנו על זה הרבה. היה לי קונספט של איך השואה נראיתה.
אבל לא הרגשתי את זה על בשרי, זה לא היה חי בתוכי.
זה השתנה ב7 באוקטובר, כשקיבלתי תזכורת לרצח דומה.
ועבורי, זה גם השתנה משמעותית לפני, כי במספר מסעות שמאניים עם המנטור שלי גארי, הוזמנתי להתחבר לשורשים היהודים שלי ולדורות האמהות ואבות שקדמו לי.
באחד מהמסעות האלו, התודעה שלי נכנסה לתוך חוויה של מישהו שהיה בגטו ואחר כך במחנה השמדה, אולי אושוויץ.
אני חושב שזה היה סבא רבא שלי, בני.
שנולד בעצמו באותו תאריך לידה כמוני, ב28 במאי, 101 שנה לפניי, ונרצח בשואה.
ראיתי מהעיניים שלו את הזוועות, הרגשתי אותם ובכיתי.
עכשיו הבנתי את השואה, כי הרגשתי אותה על גופי.
בעוד מסעות דומים כאלו, נוכחתי לראות את הפוגרומים השונים שעברנו, גירושים מכל העולם, גירוש מארצנו לפני מעל אלפיים שנה ע"י הרומאים, וגירוש ספרד.
נוכחתי שוב ושוב לכאב, למצב ההישרדותי הקשה שהיינו בו, לאכזריות שיש לבני אדם, וגם לטוב לב שיש לאנשים שכן באו לעזור, ולתושיה שלנו כעם.
נחשפתי גם לתושיה הרחבה שלנו כאנושות בכל העמים – להסתדר, לשרוד, גם בתוך מלא קושי.
כדי להבין את השואה צריך להרגיש אותה.
והנה, 2024. אנחנו היהודים חווים עדיין כאב. עדיין קושי. עדיין פחד הישרדותי.
איזו קארמה מעניינת.
חלק היום רואים אותנו כרוצחים. ואנחנו מרגישים נרצחים.
מה האמת? איפה הקו ביניהם?
האם למדנו מטעויות העבר? האם נחזור עליהם?
האם נכיר בכך שגם אנחנו מסוגלים למעשי רוע, או נתנהג כאילו הרוע שייך רק לאחרים ואנחנו תמיד אלו שצודקים?
האם נלמד לעבוד ביחד כעם סוף סוף?
האם מתישהו נחתור ונמצא שלום?
שאלות. אין לי תשובות.
עם הזמן והיחשפות התוכנית הרחבה של החיים נגלה.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.
