יש תקופות בחיי שאני מרגיש בושה במי שאני. בתקופות שזה היה ממש חזק, הייתי מתרחק מאנשים, כי פחדתי שיראו כמה שאני פגום. הרגשתי שאני חי חיים כפולים, כי בחוץ הצגתי שאני בסדר, וככה כולם חשבו, אבל מבפנים הרגשתי ממש רע עם עצמי ולא טוב. זה השפיע עליי
איזה כיף לקום בבוקר ולאהוב את מה שאנחנו עושים. ולהאמין בתוך עומק ליבנו שמה שאנחנו עושים עושה טוב לאנשים, לעולם ולעצמנו. אין תחושה מספקת מזה שיש, ואין תחושה מבאסת יותר מלקום ל"עוד יום עבודה" או פשוט יום בחיים שלנו שהם חסרי סיפוק ומשמעות עבורנו. שהם פשוט עבור
יכול להיות שזה קרה כשהפכנו לבני נוער? פתאום אחריות בלימודים, ודעות וסטנדרטים חברתיים, ובנים בנות ותחרות פופולאריות. אולי זה עשה את זה? אולי זה טראומה והדבר הכואב הזה שקרה לנו בילדות? כל אחד מאיתנו עם הדבר האחד שלה או שלו? או בפעם הראשונה שצפינו בחדשות, ושמענו