• English
חיפוש
Close this search box.

אני שם את האשמה בצד

אני שם את האשמה בצד

לאחרונה הייתי במצב של flow מאד עוצמתי בחיים שלי, של זרימה, אושר יום יומי, הכל מרגיש טוב, bliss, תחושה של התקדמות ושאני אחד עם החיים.

 

ומשהו בי מרגיש אשם לשתף את זה, כי משהו בי אומר: "מה אנשים יחשבו עליך שאתה אומר את זה, אתה לא אמור להרגיש ככה כשאנחנו במלחמה, מה עם החטופים? מה עם המשפחות שלהם?

 

" מה עם החיילים בצה"ל, ואלו שאיבדנו, ואלו שנלחמים ומסכנים את חייהם כרגע, מה עם זה? למה אתה כזה אנוכי?".

 

ואז זה מביא אותי לאמונה מעניינת שאני חווה, שמשתקפת במילים האלו, שאומרת: "אתה לא אמור להיות שמח, כשאחרים סובלים" ושאומרת שאני גם "לא אמור לשתף את השמחה שלי, כי לאלו שסובלים זה יפריע".

 

ולא סתם יש לי את האמונה הזו, כי אני זוכר בעצמי, בימים של הדיכאון והסבל שלי, כשראיתי את השמחה של אחרים, כמה זה הפריע לי, כמה קינאתי.

 

כמה, אני חייב להודות, קיוויתי שגם הם ידעו סבל כדי שלא ארגיש לבד בסבל שלי, חריג ושונה מכולם.

 

אולם אז אני נזכר במשהו שהמנטור שלי שיתף בריטריט פעם, על הגדילה הגיאומטרית של סבל, שמדבר בדיוק על האמונה הזו, שאם אחרים סובלים, אז גם אני צריך לסבול.

 

ובשיחה הזו הוא הסביר, שאם אדם אחד סובל וכל השאר שמחים, אבל יש להם את האמונה הזו, שהם צריכים לסבול כשאחרים סובלים, אז עכשיו גם אותם אנשים יתחילו לסבול, ובכך כולנו נסבול, ועכשיו כל העולם יחיה בסבל.

 

זה כמו שאם אדם תקוע למטה בבור, כדי לעזור לו אני אקפוץ ואתקע איתו שם למטה.

 

אין בזה באמת היגיון, וזה לא פותר את המצב.

 

עדיף שאשאר למעלה, מעל הבור, אזרוק לו חבל הצלה, ואעזור לו להיות שם למעלה יחד איתי.

 

אז אני מבטיח לכם יקיריי, שלא משנה מה קורה בחיים שלי מכאן והלאה, אני אבחר בשמחה. וכשאני לא אבחר בשמחה מבלי לשים לב, אשים לב לזאת, ואחזור לשמחה שוב.

 

ואני מעדיף מהמקום הזה של שמחה ואושר, לשלוח חבל הצלה לכל מי שצריך אותו, בדיוק כמו שאני קיבלתי חבל הצלה מהאנשים בחיי שעזרו לי.

 

אני שם את האשמה בצד, וגם את הפחד ממה אנשים חושבים, כי אני סבבה לגמרי אם ישפטו אותי, זה לא אומר כלום לגביי – ובוחר להיות קול שפוי, קול לשלום, קול לאחדות, קול לראציונאליות, אהבה ואושר.

 

זו הבחירה שלי, ואעשה את ההכי טוב שלי בלהגשים אותה, ואני אגשים אותה.

 

באהבה וחמלה, דניאל❤️.