היופי שבכלום:
לפני כמה ימים העברתי שיעור מדיטציה בפארק הירקון והיה לי ממש כיף. לא הרבה יודעים עליי אבל לפעמים במהלך היום אני אוהב להגיד תפילות קטנות ליקום ולחיים עצמם כדי להתכוונן ובעיקר כדי להיות פתוח, לבקש ולתת לחיים עצמם להנחות את חיי. לפני השיעור אמרתי תפילה קטנה: "יקום יקר, חיים יקרים, לא אכפת לי באמת כמה אנשים יופיעו היום. אני נותן לכם אותי ככלי ריק, תחיו ותפעלו דרכי כך שלא משנה מה, מי שיגיע יתרם ושמה שנחווה כולנו יתרום לאנושות שמחה יותר". הרגשתי טוב ושהתפילה נענתה והמשכתי בדרכי לשיעור בלי לחשוב הרבה, אני אף פעם לא מתכנן במפגשים האלו מה אעשה או מה אגיד מראש וגם לא ממש תכננתי מה עכשיו אכתוב, וזה עושה את הכל ממש כיף כי אני לא יודע מה השורה הבאה בתור!
מה שהדהים אותי בשיחה באותו יום היה שנדמה שהתפילה נענתה בחיוביות ומתוך הפתיחות שלי יצאו דברים שאני בעצמי לא ידעתי בכלל שאני יודע או מבין אך התחברו בצורה מושלמת. אולי כי כנראה לא ידעתי אותם עד שאמרתי אותם כך ואולי כי באמת הייתי פתוח למה שיבוא ולא הסתמכתי על מה שאני "יודע".
אולם מה שיצא לי בשיחה להגיד היה מעניין ונדמה שידעתי ושמעתי את הדברים האלו בעבר אולם הם לא התחברו במסר כזה חלק. השיחה הייתה בעיקר סביב מרווחים ומרחב, ריקות. אנחנו לא שמים לב לזה הרבה אולם המרחב בין שני דברים שאנו שמים לב אליהם הוא דבר מדהים! הרי הוא דבר "אינו דבר" מכיוון שאין דרך כל כך להוכיח שהוא קיים, הוא בעצם כלום אולם באותו זמן אנחנו מזהים את הכלום דרך ה "לא כלום". אנחנו שמים לב למרחק בין שני עצים ורואים את המרווח שביניהם. מאיפה כל היצירה הזו של העולם יצאה? מכלום. לאן היא תחזור? לכלום. אולם, הכלום הזה הוא גם "לא כלום" או "משהו" כי כל דבר קיים יוצא ממנו. הרי המדע כבר הוכיח ש99.999999% מכל חומר הוא בעצם ריק. ואולי בבודהיזם אמרו את זה הכי טוב "ריקות זה חומר, חומר זה ריקות".
אוקיי אוקיי אני לא אוהב להיות יותר מדי פילוסופי אבל אני חושב שיש לשיחה הזו משהו רלוונטי. הכלום הוא הפתח למי שאנחנו באמת! כשאנחנו שמים לב למרווח בין 2 עצים, בין 2 מחשבות או בין 2 עננים בשמיים המוח פשוט נהיה שקט. מרווח בחוץ = מרווח בפנים מדובר במשוואה פשוטה, נסו בעצמכם. ויותר מזה הוא פתח ושער למי שאנחנו באמת כפי שכבר כתבתי קודם. והאם אנחנו כלום? אממ.. לא באמת כי אנחנו יודעים שאנחנו קיימים. אבל בכל זאת, יש משהו שצופה בחוויה שלנו, יש משהו ששם לב למחשבות, תחושות, רגשות. המאוחד לכל יצור חי והדבר היחיד שקיים איתנו כל חיינו ללא שינוי, הדבר אליו אנו מתייחסים כשאנחנו אומרים "אני" והאמת הבלתי מעורערת של חוויתנו היא שאנחנו חיים ושאנחנו חווים דברים. תמיד החוויה משתנה אולם הדבר שהינו חווה את הדברים נשאר אותו דבר!
וזה לוקח אותי למשפט יפה מספר שאני קורא לאחרונה "שיחות של אלוהים" מאת הסופר ניל דונאלד וואלש. המשפט הזה אומר: " החיים הם לא תהליך של למידה, הם תהליך של יצירה!". ומה היצירה המדוברת בספר? אנחנו היא היצירה המדוברת כמובן, אנחנו שיוצרים את עצמנו כל רגע, כל יום, כל חודש, כל שנה מחדש לגרסה הכי טובה שאנחנו רוצים ויכולים להיות.
אתם מבינים, מכלום יש משהו, וכשנבין זאת על עצמנו נראה שמתוך הכלום הזה שדרכו אנחנו מודעים למחשבות – רגשות – תחושות, אנחנו יכולים ליצור את עצמנו בכל דרך שנרצה ולהפוך ל"משהו".
אז הדבר היחיד השימושי בכל שרשמתי זה כך:
אנחנו חושבים שאנחנו איזושהי זהות מאד יציבה "אני אדם רציני, אני לא אוהב את זה, אני לא מסוגל לעשות את זה, אני ככה ואני ככה". מה עם נשאיר רק את ה"אני" ולא נוסיף לו כלום? פשוט נתחיל בלהגיד "אני". ועכשיו! עכשיו יש לנו קנבס ודף נקי לעבוד איתו ומהכלום של ה"אני", אנחנו חופשיים בכל רגע מחדש לעצב את עצמנו בכל צורה שנרצה להיות, בכל צורה שתתאים למחשבה הכי עליונה שלנו על עצמנו. וכל עוד לא נשכח שאנחנו אלו שיוצרים את כל זה, ברגע שנרצה להחליף את היצירה כל מה שנצטרך לעשות זה פשוט לחזור שוב ל"אני", וליצור מחדש. כך גלגל החיים הרחב של יצירה מתבטא בחייו של אדם אחד. רק אנו כבני אדם, בצלם אלוהים נבראנו מסוגלים ליצור ככה. וזה אכן לפחות איך שאני רואה את הכוונה של "בצלם אלוהים". אלוהים/החיים/היקום הם היוצרים הגדולים ואנו כבני אדם, אמני החיים יכולים ליצור את עצמנו כל רגע מחדש.
עכשיו השאלה היחידה לשאול את עצמנו היא – "מה עכשיו ברגע זה ארצה ליצור?" ואז לקחת את הצעד הראשון לעשות זאת.
