את, כן את, זאתי שלא מעריכה את עצמך מספיק, זאתי שעובר תקופה קשה.
מה קורה שם שגורם לזה? המוח שיפוטי במיוחד? מהם המחשבות שכואבות כל כך, מהם המחשבות שמחשוות אותך לנשים אחרות ולאנשים אחרים?
מה עוצר אותך מלאהוב את עצמך?
האם עוד פעם השופט במוח אמר לך דברים פוגעניים, האם עוד פעם את דוחה את עצמך ואת הגוף שלך?
מי לימד אותך לא לאהוב את עצמך?
דמייני חיים בהם את אוהבת את עצמך כמו שאת, בהם את חיה מעבר לפחד, בהם את מקבלת את עצמך כמו שאת רוצה להיות. איך חיים כאלו יראו בשבילך? מה תעשי שונה? איך תראי אחרת? איך תדברי? כמה זקוף תעמדי? איך תתלבשי? דמייני חיים בהם את עושה שינוי לא משיפוט אלא מאהבה.
דמייני חיים בהם את רוקדת עם העולם והכל אפשרי , בהם אתגר הוא הזדמנות לגדילה ולא לשיפוט. דמייני את כל זה, ואם הצלחת לדמיין קצת מזה כשקראת את זה אז תדעי שזה אפשרי, כי אם דמיינת את זה, אז זה קיים בתוכך.
תראי את החזון, תחקרי מה את צריכה לעשות בשביל לעשות אותו(ע"י למידה מאחרים שעשו אותו ומהאינטואיציה וההדרכה הפנימית שלך) וצאי למסע, ותזכרי שזה מסע עם עליות ומורדות.
אבל וואו, בעוד 5 שנים תסתכלי אחורה ואין לי ספק שתוכלי להתגאות במה שעשית.
(מכתב אהבה לנשים אבל יכול להתאים גם לגברים)
