לשבת עם רגשות:
" ע"י ישיבה עם הכאב שלנו אנחנו גדלים בתבונה, כשאנחנו גדלים בתבונה הכאב הופך לאהבה וחמלה" – קים אנג.
זה ההפך מהאינסטינקט האוטומטי שלנו ללכת לכיוון מה שכואב, ללא ספק זה לא תמיד קל. יש הרבה דרכים אוטומטיות דרכן אנחנו בורחים מהכאב הרגשי שנמצא בגוף שלנו – להיות בטלפון, לראות טלוויזיה, לשחק משחקי מחשב, להיות עם חברים, לאכול – אלו דרכים דיי פופולאריים לברוח מהם(אין שום דבר רע בדברים האלו השאלה היא איך אנחנו משתמשים בהם). במקרים קיצוניים יותר מדובר באלכוהול, סמים, גם עבודה קשה ומתישה יכולה להיות דרך לברוח.
אם רק כולנו היינו מבינים, יודעים וחיים את הציטוט של קים אנג כל הזמן וזוכרים אותו. אין שום דבר רע עם כאב רגשי, כאב רגשי הוא תוצר טבעי של האותנטיות שלנו. לעיתים מה שגורם לכאב רגשי זה העיוותים של המציאות והאמונות השליליות שבמוח שלנו אבל זה סיפור לפוסט אחר. השאלה שלי היא ככה, מה אם במקום לברוח מהרגשות שלנו היינו באים לקראתם? מה אם במקום להתחמק מהם היינו פותחים את הדלת לרווחה כשהם רוצים להכנס? מה אם היינו נותנים להם רשות להיות פה?
כשאנחנו יושבים עם הרגשות שלנו המוחבאים והכואבים ביותר אנחנו מכניסים את האור שלנו אליהם ומעניקים לעצמנו את ההזדמנות לעכל אותם ומרשים להם להשתחרר. הסיבה היחידה שאנחנו סוחבים כאב כל כך הרבה זמן זה כי לא עיכלנו אותו עדיין ולכן אנחנו עדיין צריכים לחוות אותו ולעכל את הרגשות האלו ולתת להם להיות. כשאני אומר אנחנו אני מתכוון גם אליי כמובן. יש אפקט מרפא בלשבת עם הרגשות שלנו ולא לברוח. אני חושב שזה עוזר גם לדעת שמהניסיון של אחרים, זה כן מרפא אותם ועוזר להם להשתחרר.
הרפתקה:
היום, כשרגשות שהמוח שלכם מחשיב כ"לא רצויים" או "לא נעימים" עולים, במקום לברוח מהם תהיו איתם, תגידו להם שלום. אתם לא חייבים להכניס עכשיו את כל הרגשות הגדולים בפנים כי זה יכול להיות דיי מפחיד בהתחלה, תהיו עדינים עם עצמכם כי מדובר בתהליך. בעדינות רבה, תלכו לקראת הרגשות שלכם ותרשו ליותר ויותר מהם להכנס בפנים. תנו להם להיות כאן, הם פחות מפחידים משהם נראים. אני מבין ויודע בעצמי שזה לא תרגול קל, אבל בואו ניתן לזה צ'אנס.
