הדרך להתמודד עם הפחד שיקרה הנורא מכל:
עוד מילדות, פחדתי פחד אימים שיקרה לי הנורא מכל. הפחד כשגדלתי הפך להיות הפחד שאמות, שאחטף, שאקרוס כלכלית ואהיה הומלס, שטיל יפגע בי או באדם שאני אוהב, שאהיה הקורבן בפיגוע.
שכולם ישנאו אותי, שאעשה טעות אחת שתרחיק את כל האנשים שאני אוהב מחיי.
או! כמה המחשבות האלו הטרידו אותי עוד הרבה לפני המלחמה הזו. עוד הרבה לפני הקורונה ולפני שראינו כמה העולם בחוץ שחשבנו שיציב, משתנה בכל רגע.
כל הזמן המוח שלי היה בדאגות, ואני דאגתי יחד איתו. כל הזמן מוטרד, מחשבות על העתיד לא עזבו אותי לרגע, העירו אותי עם תחושה כבדה ודכאונית כל בוקר, בלי חשק להתחיל את היום.
באותה התקופה, לא הבנתי שאני המלך של העולם הפנימי שלי.
לא הבנתי באותה התקופה, שאני יכול לבחור לאלו מחשבות אני נותן כוח או לא, ושהמחשבות שאני נותן להם כוח הן אלו שישארו, ולהפך.
לא הבנתי באותה התקופה, שהמוח שלי כאן לשרת אותי, ולא לפגוע בי, ושאני יכול להסביר לו איך לשרת אותי יותר טוב.
לא הבנתי אז, שלא משנה מה המוח שלי מדמיין על העתיד, הדבר היחיד שקיים הוא הרגע הנוכחי, ושזה בלתי אפשרי לפתור בראש בעיה שלא קרתה עדיין.
לא הבנתי אז, שאני צריך קצת חמלה, ושכל בעיה שקורית ברגע הנוכחי, יש לי את הכוח לפתור, והכוח לפתור אותה יופיע כשאצטרך אותו.
לא הבנתי שאין לי טעם לחשוב על אסונות והמוות כשכל כך הרבה יופי קורה מולי, ולא הבנתי שהמוח מעלה את כל המחשבות האלו במטרה להגן עליי, ושאני יכול להעביר לו את המסר שזה בסדר להפסיק.
כמו שאולי גם אתם יודעים, רק "להחליט" להפסיק לחשוב על משהו לא אומר בהכרח שהמוח שלנו יענה לבקשה ויפסיק לחשוב עליו לא משנה כמה זה לא עוזר.
אבל גיליתי שכן יש דרכים לעזור למוח להפסיק אם אנחנו מבינים למה הוא רועש כל כך מלכתחילה, ועוזרים לו להבין שהסיבה שהוא התחיל להיות כל כך דאגני ורועש לא רלוונטית יוצר.
אחד הדברים שהכי עזרו לי, זה ההבנה שאני לא המוח שלי, שאני לא חייב לעקוב אחרי מה שהוא אומר ושאני יכול להדריך את המוח שלי להפסיק.
המוח הוא כמו חבר שמנסה לעזור, אבל פשוט לא יודע איך, ולכן הוא פוגע בנו כי האופן שבה הוא מנסה לעזור ולהזהיר אותנו נהיה לא פונקציונאלי והרסני.
ביחד עם עזרה מהמנטור שלי והכלים הנכונים, עזרתי למוח שלי להבין שאנחנו בסדר ומוגנים ברגע הנוכחי.
אמרתי לו שאני מעריך את האזהרות שלו, ושהן יהיו ממש רלוונטיות ברגע של סכנה מידית, אבל שכל עוד אין אותה, אני רוצה ממש להנות מהיום שלי.
וגם כשיהיה אותה, אני רוצה לפעול בתבונה, אך ברוגע, כי פאניקה זה לא דבר שעוזר.
זה לא קרה מידית, אבל עם הזמן, המוח החרדתי שלי הקשיב לי, ונהיה חברים טובים. הוא למד לסמוך עליי, ואני עליו, ולמדנו לשתף פעולה ביחד.
היום, הוא כבר לא כזה רועש. הוא לא מעלה את הפחדים האלו יותר שמעירים אותי בלילה עם חרדות.
זה לא אומר שהוא לא מעלה פחדים לפעמים לראש שלי, פשוט זה קורה ממש פעם ב, ובטון מאד חלש ובלי ליווי של התקף פאניקה, ואני אוהב אותו מאד.
אז איך להפסיק את הרצף הדאגות האלו?
השלב הראשון הוא לזהות שאתם לא המוח שלכם, ולהבין שאתם לא חייבים להקשיב למה שהוא אומר ולקחת את זה בחשיבות.
השלב השני הוא לעבוד עם המוח בעדינות וחמלה, לעזור לו להבין ש"הכל בסדר", שהוא יכול להפסיק לדאוג.
שזה טוב שהוא יצלצל בפעמון הבהלה של הפחד ברגע של סכנה מידית, אבל שאין צורך לעשות זאת בשאר היום, כי תכלס: באנו לכוכב הזה של כדור הארץ גם כדי להנות.
אני מקווה שזה עזר🙏.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.
נ.ב: היום בערב ב19:00 אני מקיים סדנה ללא עלות בזום בה אכנס יותר לעומק לאיך תוכלו להדריך את עצמכם ואת המוח שלכם באופן הזה לעבר תחושה של שלווה וביטחון ברגע הנוכחי🧘.
אתם מוזמנים להצטרף❤️.
הקישור להצטרפות בביו ובסטורי.
