פעם חשבתי שאם יהיה לי יותר כסף והצלחה אהיה שמח.
כשהייתי נער, הדבר שהכי חלמתי עליו, אולי יותר מכל, זו חברה.
האמנתי שאם רק תהיה לי חברה, כל הכאבים שלי יעלמו, כל הפחדים שלי יעלמו, הכל יהיה בסדר בעולם ואהיה מאושר לנצח נצחים.
זה אולי נשמע נאיבי, אבל האמנתי בזה והייתי בטוח בזה במאה אחוז.
וכשהגעתי לתיכון, היה עוד דבר שחלמתי עליו – תעודת בגרות מצטיינת. כזאתי שתוכל לקחת אותי לכל דבר שארצה ללמוד באוניברסיטה בזכות הציונים שלי בה.
עד אז, הייתי תלמיד כזה סביר של ממוצע 80 – 85, אבל אני רציתי להפוך להיות תלמיד של ממוצע 95 או אפילו 100 אם אפשרי.
האמנתי שתעודת בגרות עם ממוצע כזה גבוה, כזו שתאפשר לי ללמוד מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה, היא המפתח לחיים מאושרים, לאושר ועושר, ושכל החרדות שלי מהעתיד, כל הדאגות שלי, כל הפחדים והחוסר ביטחון שלי יעלמו בעזרתה. דמיינתי חיים של כסף, חיים של עושר, חיים שאני קונה מה שבא לי, טס בעולם, עובד בחברות גדולות או מקים סטארטאפ מצליח משלי, והכל מאושר וכיף בהם.
אז החלטתי לעשות את ההכי טוב שלי, בשני הדברים,
הפכתי להיות צופה קבוע של סרטוני יוטיוב על איך להתחיל עם בנות, קראתי ספרים בנושא והתאמנתי על זה במסיבות ואפילו עם בנות חמודות שראיתי ברחוב והשקעתי המון שעות בלימודים.
וגם הגיעו תוצאות – היה לי חוויות ראשונות של דייטים עם בנות שונות שהתחלתי איתן והצלחות שונות עם זה,
ובמבחנים הציונים שלי כמעט לא היו יורדים מ95, ובכלל לא מה90.
בסופו של דבר, גם פגשתי את מי שהפכה להיות החברה שלי, והיא חברה שלי עד היום.
לכאורה השגתי את כל מה שרציתי, ובאמת חשתי מאושר לאיזה תקופה של חודש.
אבל מהר מאד זה עבר ונכנסתי לדיכאון.
כמה שטעיתי.
הדיכאון הגיע מסיבה פשוטה – זה שהיה לי את כל הדברים החיצוניים האלו, לא הסתיר את העובדה שבתוך תוכי סחבתי פחדים, חרדות וחוסר ביטחון שאכלו אותי מבפנים.
אף ציון, אף תעודה ואף בחורה לא הייתה יכולה להציל אותי מזה.
הפתרון היה חייב לבוא מבפנים.
מאז אותו זמן, שנת 2016, בחיים לא השקעתי את השמחה שלי בדברים חיצוניים באותה מידה יותר.
אולם לא הייתי חופשי לגמרי מהאשליות האלו.
כשהשתחררתי מהצבא, האמנתי שאם רק ארוויח יותר כסף ואוכל לקנות יותר דברים לעצמי, אהיה יותר שמח.
הקמתי עסק ושמתי לעצמי מטרה – 15 אלף בחודש, והאמנתי שיקח לי בערך שנתיים להגיע אליה.
הודהמתי לגלות שהיא קרתה תוך פחות משנה.
עדיין לא הייתי מאושר מזה.
עדיין היו לי חרדות.
עדיין היו לי פחדים.
זה לא פתר כלום.
אחרי זה האמנתי, שאם רק אעבוד בעבודת החלומות שלי , שזה אימון אישי וטיפול, אהיה שמח.
התחלתי לעבוד בזה, ובאמת נהניתי מזה,וזה היה מאד מספק,
אבל זה לא פתר את התחושה של חוסר סיפוק שבתוכי שליוותה אותי כל החיים, או את הפחד וחרדה מחוסר ומהלא נודע שהתקשיתי כל כך איתה.
הדברים האלה עדיין נשארו.
ובעיות ישנות התחלפו בבעיות חדשות.
ב2021 כזה באמת נפל לי האסימון ב100%,
הבנתי שאין מצב שאני אהיה שמח ממשהו חיצוני, אפילו חלקית.
זה לגמרי בא מבפנים.
הבנתי שגם המליארדר הכי גדול בעולם חי בחרדות שהחברה שלו תקרוס, מלחצים מכל הדברים שצריך לנהל ומפחד שהמיליארדר השני הגדול בעולם יעקוף אותו בהכנסות.
שגם הזמר או השחקן הכי פופולאריים מפחדים מהיום בו הם יעלמו וישכחו ויגיע גל חדש של אמנים.
שגם האיש הכי חכם בעולם דואג מזה שיבוא אדם חכם ממנו, או דואג מכך שלמרות חוכמתו אולי הוא לא רגיש מספיק, או אולי הוא לא נראה מספיק טוב.
שגם הדוגמנית הכי יפה בעולם מפחדת שאוהבים אותה רק בגלל היופי שלה, ושאין לה עוד תכונות מדהימות, או שהיא דואגת שתבוא מישהי יפה יותר שתעקוף אותה, או אולי מפחדת מהזקנה.
בסופו של דבר, הבעיה היא לא העולם החיצוני, הבעיה היא הפחדים שלנו והחוסר ביטחון שלנו.
אם לא נפתור את החוסר ביטחון שלנו בתוך עצמנו, ונבין לעומק שאנחנו טובים כמו שאנחנו.
ואם לא נפתור את הפחד שלנו משינויים בחיים, מעליות ומורדות, מכאב ומהלא נודע – בחיים לא נוכל להיות שמחים ושלווים.
תמיד נדאג, תמיד נפחד, ולא פרארי, לא מיליון דולר בבנק, לא יופי , לא חופשות בחו"ל ולא תעודת פרופסור באוניברסיטה יוכלו לכסות את זה.
יש רק דרך אחת, והדרך היא פנימית – אהבה לעצמנו כמו שאנחנו, ואהבה למציאות כמו שהיא.
זה פותר כל פחד וכל חוסר ביטחון.
זו הדרך. זה המסע בחיים, לנשמות שמוכנות אליו.
אני מאחל גם לכם אותו.
האם גם לכם קרה מקרה שחשבתם שמשהו בחוץ יעשה אתכם שמחים וזה לא קרה בסוף? אשמח לשמוע בתגובות.
בתמונה: תמונה שלי מטיול בסקוטלנד חודש שעבר – נהניתי מאד, אבל זה לא הגורם האמיתי לשמחה שלי.
באהבה וחמלה, דניאל
.
.