אני לא יודע אם אי פעם אתרפא לגמרי מהצלקות של טראומת הילדות שלי, אבל זה לא כזה חשוב יותר.
איוואסקה הראיתה לי משהו יותר חשוב.
איוואסקה הראיתה לי שבגלל הילדות שלי, אני ניסיתי להיות מושלם, והאמנתי שאני בלתי מנוצח בחיים.
טיפשון שכמותי – אני לא מבין כמה פגיע אני, וכולנו כבני אנוש.
זה לא חשוב יותר בשבילי להיות מושלם ובלתי פגיע. חשוב לי להיות אנושי.
ואולי עם זאת, המסר של שמחים לא משנה , והמסע שלי לוקח לי משמעות עמוקה יותר.
שמחה של להרגיש את הכל.
של לחגוג את האנושיות שלי.
של לחגוג את הקשת הרחבה של אור וחושך, כאב ואקסטזה, עונג וקושי, סטרס ושלווה.
כל זה אנושי.
האיוואסקה עבורי במסע הזה של 4 ימים ולילות הייתה חגיגה של האנושיות שלי, בכל הקשת הרחבה של מה שזה אומר להיות בן אדם.
לא הבנתי את זה, כי זה היה מאד לא מודע, אבל בניסיונות שלי ללכת יותר ויותר לעבר רוחניות, והרבדים השונים של הנשמה שלי –
שכחתי שאני בן אדם.
שכחתי שאני בחוויה אנושית.
שכחתי שלא באתי לפה לברוח מהאנושיות שלי, אלא לחוות אותה.
הנה – באיוואסקה נזכרתי שגם אני סובל מהפחד מהמוות, ויותר מפחיד מזה – הפחד מהחיים.
והנה כל לילה פגשתי את החיים.
פגשתי את הכל.
זה הרגיש מפחיד. אבל לא מפחיד כמו שחשבתי.
ואני מרגיש חי. יותר חי משאי פעם הרגשתי.
יש לי הרבה מה לספר על מה שעברתי בשבוע הזה.
מה שכולנו עברנו שם כקבוצה.
הקסם של החיים שחלקנו ביחד בטקסי איוואסקה בשעות הקטנות של הלילה, ובאינטגרציה ומעגלי שיתוף וכנות בלתי מתפשרת בשעות היום.
התבוננות בכוכבים בלילה, התבוננות בחיים, בכי, צחוק, אהבה, חיבוק וריפוי.
איזה קסם.
תודה לך אלוהים.
תודה ליקום.
תודה גם לעצמי על האומץ שהוביל אותי לשתות את האיוואסקה כל לילה אפילו שידעתי שלפעמים זה אומר לעבור רגעים של גיהנום.
אני ממש מתרגש לשתף עוד בהמשך על החוויה, זה מספיק לבינתיים.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.
