יש תקופות בחיי שאני מרגיש בושה במי שאני. בתקופות שזה היה ממש חזק, הייתי מתרחק מאנשים, כי פחדתי שיראו כמה שאני פגום. הרגשתי
איזה כיף לקום בבוקר ולאהוב את מה שאנחנו עושים. ולהאמין בתוך עומק ליבנו שמה שאנחנו עושים עושה טוב לאנשים, לעולם ולעצמנו. אין תחושה
יכול להיות שזה קרה כשהפכנו לבני נוער? פתאום אחריות בלימודים, ודעות וסטנדרטים חברתיים, ובנים בנות ותחרות פופולאריות. אולי זה עשה את זה?
אני רוצה לספר לכם סיפור קצר, על בחור בשם יוסי. יוסי מאד טוב בעבודה שלו והוא בחור מאד חכם, רציונאלי ומבריק. הוא מתכנת,
אנחנו חיים בעולם בו הקצב כל כך מהיר, שקשה לנו למצוא את הזמן לעצור לרגע, להנות ו"להריח את הוורדים". שלא נדבר על למצוא שלווה
תפקפקו בו כשהוא עולה: אתם לא חייבים לקחת את מה שהקול הזה אומר כעובדה, ואתם יכולים ממש לדבר איתו. שאלה נהדרת לשאול אותו
משהו מרגיש לי לא טוב עם איך שאני משרת את האנשים שבאים אליי לקבלת עזרה, ואני גם יודע למה. ב4 שנים האחרונות שירתתי וליוויתי
לקחת איוואסקה שינה לי את החיים ביותר ממה שאני יכול לתאר בפוסט אחד. ואני עדיין מעבד את החוויה הזו, מעל חודש אחרי, ואני כל כך
היה היו להן 2 ממלכות חזקות ועשירות בעולם, ולשניהן היה טוב, ובין הממלכות היו קשרים של הרמוניה והדדיות. לתושבים שלהן היה שפע, שקט