הרבה פעמים בחיים, חלקים פצועים בתוכנו עלולים להשתלט עלינו, ולגרום לנו לעשות החלטות שאנחנו אחר כך מתחרטים עליהם, ושמביאים השלכות שליליות לחיינו. החרדה או
לפעמים אנשים יכעסו עליכם ויבקרו אתכם, לא משנה כמה שתנסו לבוא אליהם באהבה ולעשות עימם שלום. הם יאחזו בסיפור שלהם על העבר, על העוול
האם כל יום יכול להרגיש לנו כמו יום שבת? מאז הריטריט במקסיקו האחרון, משהו השתנה בתוכי. אני נהנה מהיום יום ברמה חדשה.
קרה לכם פעם שהרגשתם שהאישור שלכם תלוי במישהו אחר? אולי באותו רגע שבו הרגשתם צורך שמישהו יאשר לכם שאתם מספיק טובים, מוצלחים, או ראויים? אני
אתם אומרים שאתם אוהבים את עצמכם מצד אחד, ומצד שני מפחדים ממה שחושבים עליכם ודואגים מזה, ואקטיבית מסתירים מאנשים צדדים בכם שאתם לא רוצים
כשהייתי צעיר יותר, בתחילת שנות ה20 שלי, היו מנצלים אותי לא מעט. למה? כי הייתי יותר מדי נחמד. ואנשים היו משתמשים בנחמדות יתר
יש תקופות בחיי שאני מרגיש בושה במי שאני. בתקופות שזה היה ממש חזק, הייתי מתרחק מאנשים, כי פחדתי שיראו כמה שאני פגום. הרגשתי
יש דבר אחד מרכזי שמונע מאיתנו לעשות את הדברים שאנחנו באמת רוצים בחיים, ולהצליח, לשמוח ולשגשג כמו שאנחנו יכולים. וזה לא הסטטוס החברתי שלנו,
השופט: כפי שרשמתי בפוסט הקודם בנושא, אנחנו אף פעם לא שופטים את עצמנו באמת, המחשבות השיפוטיות בראש עולות מהחלק במוח שלנו שאני קורא לו: "השופט".
יש מכשול אחד, שהוא המרכזי בעיניי שאנשים מתקשים איתו כשהם מנסים לאהוב את עצמם, והמכשול הזה הוא כל כך מאתגר, בגלל שהוא כמעט בלתי נראה.