לקבל את עצמי כמו שאני:
"אחד השקרים הכי גדולים שאנחנו שומעים זה שאף אחד הוא לא מושלם, האמת היא שכל דבר שקיים מושלם, כולל בני אדם" – דון מיגל רואיז
הרעיון שמיגל מציג היה קשה בשבילי לקבל, אני זוכר שקראתי את אחד מספריו לראשונה לפני 4 שנים בערך והרעיון הזה וצורת ההסתכלות שלו על העולם עוררה בי כל כך הרבה השראה, אך היה לי קשה לראות אותה כאמיתית.
למה כל כך קשה לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו? למה זה כל כך קשה לאנשים לאהוב את עצמם ואת אחרים ללא תנאים? התשובה היא בצורה מפתיעה פשוטה: יש לנו תדמית בדמיון שלנו ורעיון שקרי של איך שאנחנו "אמורים" להיות שמתנגש עם איך שאנחנו באמת. הכאב הרגשי, המחסור באהבה וקבלה עצמית נוצר כשאנחנו דוחים את עצמנו על כך שאנחנו לא עומדים בתדמית הזו של האדם המושלם או של מי שאנחנו צריכים להיות, כך כאב רגשי נוצר.
דבר זה מתבטא בהרבה דרכים: איך שאנחנו "אמורים" להראות לעומת איך שאנחנו נראים, איך שאנחנו אמורים לתפקד להיות ולהצליח לעומת איך שאנחנו מתפקדים, הכסף, ההישגים והיכולות "שאמורים" להיות לנו לעומת הכסף, הישגים ויכולות שיש לנו. בפער בין שני הדברים האלו יש מרווח בו הקול השיפוטי במוח שלנו שופט אותנו, ככל שהמרווח גדול יותר כך השיפוט גדול יותר וכך גם הכאב הרגשי. רוב האנשים ששמים לב לזה במידה כלשהי חושבים שהפיתרון הוא חיצוני(וכשאני אומר רוב אנשים זה כולל גם אותי בעבר) ואז מנסים לצמצם את הפער הזה ע"י השגת הישגים חיצוניים, שינויים למראה ובניית "החיים המושלמים". הבעיה היא שזה יוצר בשבילם הרבה לחץ והם מגלים שגם כשהם משיגים מטרות מסוימות הקול השיפוטי במוח שלהם פשוט מעלה שוב את הרף כמו במשחק בלתי נגמר של "תופסת" אחר המטרה הבלתי ניתנת להשגה של "שלמות".
יש עוד דרך לעשות את זה. מה אם נקבל את עצמנו עכשיו כמו שאנחנו, מה אם איך שאנחנו עכשיו זה בסדר. אני מזהיר אתכם, זה לא כזה קל כי אנחנו רגילים מאד להאמין לקול השיפוטי במוח שלנו ונתנו לו הרבה כוח ואמונה בחיינו אבל זה לגמרי אפשרי. כל מה שזה דורש זה להפסיק להאמין למה שהקול הזה אומר, זה קורה ע"י הטלת ספק בקול, ע"י זה שאנחנו מפסיקים לקחת אותו ברצינות ולתת לו תשומת לב(ואם כבר אנחנו עושים זאת, למה לא לראות אותו כמצחיק!). מה אם נלך להגשים את המטרות שלנו, לגדול ולהשתפר מתוך אהבה ולא מתוך מחסור ופחד משיפוט עצמי? מה אם מעכשיו אוהב את עצמי ואקבל את עצמי לא משנה מה קורה בחיי?
הרפתקה:
קחו דף נייר ותרשמו דבר אחד שהקול השיפוטי במוח שלכם שופט אתכם עליו. זה יכול להיות קשור למראה, להישגים שלי, לביטחון, לאישיות או לכל מיני דברים.
אחרי שרשמתם, תהיו מודעים לעובדה שמדובר ברעיון פיקטיבי שהקול הזה מציג ל"איך אתם אמורים להיות". זה בסדר, אל תדאגו אם זה מרגיש אמיתי, פשוט תהיו עם זה לרגע, מודעות היא הצעד הראשון לשנות משהו.
במהלך יומכם, תהיו מודעים למה שהקול השיפוטי במוח אומר, אל תאמינו לו ישר! האם מה שהוא אומר באמת נכון? כמה מדויק זה? האם כולם רואים את זה ככה? האם אין עוד דרכים לראות את זה שאני יכולה לחשוב עליהם? מה יקרה אם אראה את זה אחרת?
ספר מעולה ותהליך מעולה שאני מכיר להתמודד איתו זה "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי שם היא מלמדת תהליך מעולה להעלאת ספק במחשבות במוח. זה לא אישית התהליך שאני משתמש בו אבל זה דומה, נגיש, אפקטיבי ומצוין, אשים לו לינק