• English
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הסיפור שלי

הסיפור שלי

אזהרה מראש: זה הולך להיות פוסט ארוך, אבל שווה את זה למי שיקרא אותו.
אני מספר פה הרבה מהסיפור שלי בחיי, אבל אני בטוח שהוא יגע גם בסיפור שלכם, כי כולנו חווינו קשיים וסבל בחיינו וגם המון אושר.
אם תתנו לזה צ'אנס, אני בטוח שזה יהיה שווה את זה.
בבקשה:
שמי דניאל מור, בן 22, נולדתי בשנת 1999, ב28 במאי, מזל תאומים.
למרות שהייתה לי ילדות רגילה לחלוטין ואוהבת, בגיל 12 וחצי מצאתי את עצמי בדיכאון קשה שהמשיך במשך 6 שנים עד אמצע גיל 18, וגם אח"כ הייתה לי עוד הרבה עבודת ריפוי לעשות.
אולי נדמה שבגיל 12 וחצי קרה משהו ספציפי שהוביל לזה ושהשפיע על שארית חיי, אבל אני יותר רואה את זה היום כזרעים שלאט לאט נשתלו, השפיעו אחד על השני כמו דומינו והובילו לגרסה של אני בעתיד בדיכאון, ולגרסה שלי היום כהרבה יותר שמח וחופשי מסבל.
אני מאמין בלב שלם שהזרעים האלו נמצאים בתוכנו והם שגורמים לנו לסבל רב במהלך חווייתנו האנושית וחיינו בכדור הארץ, לא משנה באיזו מדינה נולדנו, מה המוצא שלנו, החוויה שלנו בחיים ועוד. הם קיימים בחברה מלפני שנולדנו, מועברים אלינו, אנחנו לוקחים אותם, ומילדים שמחים הופכים למבוגרים שסובלים.
בפוסט הזה אני גם רוצה לחלוק שיש דרך החוצה, דרך מעבר, דרך לריפוי. יש מסע, יש מסלול שאפשר לקחת כדי להתרפא ולהיות שמחים בעולם. אחד הדברים שאני רוצה לחלוק פה, זה שאם הפוסט הזה מדבר אליך ואלייך, זו לא האופציה היחידה, יש מקום מעבר ויש דרך להיות מבוגרים אוהבים, שמחים וחופשיים.
הנה הסיפור שלי –
דניאל נולד לעולם כמו כל תינוק, נשמה גדולה עם לב אוהב וחם, אור לכל מי שסביבו. שום דבר כמעט לא הפריע לו(חוץ מקקי בחיתול, כאבי בטן ורעשים חזקים) והוא היה שמח רוב זמנו. גם כשבכה זה עבר מהר והוחלף באושר, אור ורוגע והכל היה בסדר.
אולם במשך חייו של דניאל, קרו דברים אחרים. זרעים החלו להשתל, למרות שהוא היה מלא באהבה, הוא ראה אנשים בעולם שלא מתייחסים כל כך טוב אחד לשני. שלא אוהבים אחד כלפי השני, שלא מביעים חמלה, שמביעים קור וריחוק.
הוא ראה ריבים, צעקות, קללות של נהגים אחד לשל השני ברחוב, הוא נחשף קצת לחדשות ותוכניות בטלוויזיה וראה שלא כולם מסתדרים בעולם כמו שהוא רצה לקוות והרגיש בליבו.
בליבו הייתה הרמוניה, אבל כשהוא הסתכל החוצה הוא ראה כאוס. והיי! הוא ילד קטן! אולי זה הוא שמבולבל וכדאי לו להאמין למבוגרים? אולי הוא נאיבי בכך שהוא כזה שמח? אולי להיות שמח ואוהב זה לא כזה טוב?
אולי כדאי לו לאמץ את האמונות של כל המבוגרים ממנו ולהאמין להם, להיות רציני, להיות מרוחק, להראות חזק מרשים וחסון. להיות תחרותי, קר, ציני, חסר אמפתיה, שיפוטי. נדמה שהרבה מהמבוגרים סביב דניאל עושים את זה, גם אם לא כל הזמן, אז אולי גם לו כדאי!
דניאל התחיל להפסיק להקשיב לליבו והחל להקשיב לקול של שיפוט ושנאה. חלק מהדברים שהוא למד בטלוויזיה ומהחברה היו מאד מעניינים, גם אם כאבו מאד לליבו. תאהב את הבחורה, אבל רק אם היא מושכת. תעריץ את הגבר, אבל רק אם הוא מצליח ותותח. אם הם לא, הם כנראה לא כאלה חשובים.
הוא ראה איך כששחקן כדורגל היה משחק טוב כל העולם היה מעריצו, ואיך ביום אחר כשהוא מפשל כל העולם שונא אותו. איך אוהבים את החזק ושוכחים מהחלש, איך להראות פגם כלשהו אפילו קטן, אומר שאתה לא מספיק טוב בעיני אחרים. הוא למד ואימץ את האמונה שהוא צריך להיות מושלם בהכל ומוצלח כדי לקבל אהבה מכולם, כדי להיות כזה גדול. כדי להיות הכוכב קולנוע, הגיבור בסרט, ה"מסי" או "הרונאלדו" ואימץ פחד מלהיות כל דבר שהוא אפילו קצת פחות מזה. הוא אעמץ את האמונה שהוא לא ראוי לאהבה אם הוא מקום שני, שלישי או מאה, רק אם הוא מקום ראשון, ובהכל.
מה שהוא לא ראה באותו הזמן, זה שאותה אמונה קטנה שאסף לו, בשקט בשקט, לאט לאט מלהתבונן במבוגרים ולצפות בטלוויזיה תוביל להרבה הרבה כאב בהמשך. זה התחיל תמים, ברצון לגדולה ותהילה, אבל זה הוביל להמון כאב ואבדון. "הדרך לגיהנום מתחילה עם כוונות טובות" – יש אמת למילים הללו.
כשדניאל גדל ונכנס לבית ספר, הוא נכנס עם כל האמונות שלמד מהמבוגרים ונורא פחד ממה שחושבים עליו ובו זמנית נורא אהב תשומת לב. הוא אהב להיות מצחיק ולנסות שיאהבו אותו ככה, לפעמים עשה הצגות שלמות רק בשביל קצת תשומת לב, הומור ואהבה. כשהתחילו להיות ציונים במבחנים, נשבר לו הלב כשגילה שהוא קיבל את אחד הנמוכים בכיתה וכשהוא אח"כ קיבל 70 במבחן בתנ"ך אליו למד בו רוב הכיתה קיבלה 90 ומעלה. מה זה אומר עליי הוא תהה לעצמו? כנראה שאני לוזר ולא כזה חכם הוא הסיק.
כך אימץ לו עוד ועוד אמונות, על אנשים, על החיים, על העולם, על איך הוא צריך להיות ואיך אחרים צריכים להיות. מה מראה טוב ומה מראה לא טוב, מה התנהגות טובה ומה פסולה. כל האמונות האלו נשמעו לגמרי בזויות ומעוותות ללב שלו, אבל בשלב זה בחייו הוא סמך על אחרים ועל מה שאמרו לו. אולי האמונה שפתחה את הדלת לכל הכאב הייתה: "אחרים יודעים יותר טוב מהלב שלי מה נכון ומה לא" ו "פחד הינו יותר אמיתי מאהבה".
בגיל 12 וחצי הוא כבר היה קרקע פורייה להרבה מאד כאב כאשר ילדה נורא פופולארית בכיתה שלו כתבה לו על פתק "אתה מכוער". הוא בכה ונכנס לדיכאון עמוק והאמין שהוא לגמרי שבור ולא מספיק טוב. מי יודע, אולי היא צחקה או התלוצצה או לא התכוונה לזה, אבל הוא כבר היה כל כך בשל להאמין לזה. האמת היא שזה לא משנה אם היא הייתה עושה את זה או לא, ולפעמים אנחנו נוטים לשפוט בחומרה אנשים שהם שיפוטיים. האמת היא שדניאל כבר היה מוכן לקבל את הכאב, היא אמרה לו מילים כואבות, גם אם בצחוק – אבל זה היה דניאל שהיה מוכן להסכים ולהאמין להם, ולהאמין גם לכל מה "שלהיות מכוער" אומר לגביו.
למילים של אחרים אין כוח אם אנחנו לא מאמינים להם ומסכימים איתם, אבל כתוצאה משנים של התניות ולמידה מהחברה שסביבו, דניאל היה קרקע פורייה לכאב, ואם זו לא הייתה היא, זו הייתה מישהי אחרת או מישהו אחר בהמשך. אולי היא עשתה לו טובה שזה קרה בגיל כזה מוקדם.
משם שנים של דיכאון, מחשבות אובדניות כבר בגיל 12, חוסר כיף מהחיים, חוסר רצון לבוא לבית ספר, חוסר ביטחון ובושה עמוקה בעצמו התגלגלו להם. היו עליות זמניות אבל תמיד ריסוק גדול יותר. היו עוד הרבה אנשים שאמרו מילים כואבות לדניאל והוא אימץ אותם והכאב גדל עוד ועוד. היו גם פעמים שהכאב היה כזה גדול שהדרך שדניאל למד להקל עליו זה להגיד מילים כואבות ושיפוטיות לאחרים ובכך להקל על כאבו האישי. אולי גם זו הסיבה ששפטו אותי? אולי גם לבריונים יש כאב? תהה לעצמו דניאל בתקופה, אולם לא מספיק זמן בשביל תובנה מסוימת אבל זה שתל זרע להמשך.
הפיתרון לדיכאון במוחו של דניאל היה להצליח ממש בלימודים וסוף סוף להשיג חברה ולהיות טוב עם בנות כדי שהוא סוף סוף יאהב את עצמו. הוא התחיל להתאמן במכון ואפילו נורא אהב את זה, התחיל להראות קצת יותר מושך. הוא גם נהיה נורא טוב בלימודים והוציא 90+ בכל המבחנים. כשהגיע לסוף כיתה יא' בגיל 17, הוא היה עם חברה יפה ו95+ בכל הבגרויות. אולם דניאל גילה דבר מדהים, הוא עדיין חש אומלל, והוא עדיין מדוכא ומאד מאד לא מסופק.
וזה קורה לנו כבני אדם אה? פתאום אנחנו מגלים שרדפנו אחרים רוח רפאים, קיבלנו את מה שרצינו, וגילינו שזה בכלל לא מה שהיינו צריכים.
שם דניאל ממש התחיל לקרוס, שום דבר כבר לא היה הגיוני יותר. זה כאילו כל המציאות שלו קרסה, זה כאילו אין טעם לחיות יותר. הוא התחיל להרגיש חוסר עניין בחיים, חוסר עניין בלחיות, הוא שקע עמוק ועמוק יותר בדיכאון וסבל, הוא בכה כל יום, שום דבר לא הסתדר לו בעולם יותר.
כל מה שהוא רצה ורדף אחריו לא סיפק אותו, והוא פשוט חש אבוד ושאין טעם יותר לכלום. להיות עם החברה, אוכל, משחקי מחשב, משפחה, חברים, לימודים – שום דבר כבר לא עניין אותו, הוא הרגיש כמו זומבי שמת מרגשות.
הוא בכה כל יום, והיה נדמה שסופו הוא או להיות מדוכא כל חייו, או לקחת את חייו ולהתאבד.
אבל זה רק חצי מהסיפור.
כי גם לדניאל הייתה משפחה אוהבת ותומכת, אמא ואבא ודודים ודודות וסבים וסבתות שאוהבים אותו מאד.
ולדניאל הייתה חברה נורא תומכת, וחברים נורא תומכים ואוהבים.
ולדניאל הייתה אש פנימית, תחושה, ניצוץ, זיכרון מימים טובים יותר, זיכרון מימי ילדות בו היה שמח ולא תלוי בכלום.
ודניאל סמך על הניצוץ, ודניאל הלך אחר הניצוץ, ודניאל חש תקווה, ודניאל החליט ללכת קדימה ולנסות משהו אחר.
דניאל החליט: "אני רוצה להיות שמח לא משנה מה", ובמקום פיתרון בחוץ הוא החל להסתכל בפנים.
הוא נתן לעצמו שנה צ'אנס לניסוי, "אם אני אהיה אפילו קצת שמח יותר, אני אמשיך הלאה. אם לא, אני אתאבד".
ודניאל החליט לעשות הכל.
פסיכולוג, טיפול, ספורט, ספרים שונים, רוחניות, יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס ועוד מיליון ואחד דברים.
תנו לזה שם, דניאל ניסה את זה.
הוא היה אדם במשימה והוא לא הלך לוותר, הוא ידע שיש משהו אחר מעבר לאופק ולמרות שזה היה נראה סופר רחוק נורא נורא קשה, הוא המשיך ללכת קדימה.
הטיפול התחיל לעזור וגם המדיטציה. הוא קרא ספרים של אדם בשם "דון מיגל רואיז" והחל להרגיש כוח אישי והשראה.
הוא החל מסע קדימה ואחרי שנה חש הרבה הרבה יותר טוב. הוא עדיין היה חי בסבל, אבל כבר לא היה כל כך מדוכא.
הוא המשיך קדימה ומצא מנטורים, "גארי ואן וורמרדם" אשר למד עם "דון מיגל רואיז" במשך עשר שנים והחל לעבוד איתו. הוא הפסיק את הטיפול אחרי התקדמות מדהימה במשך 3 וחצי שנים והמשיך הלאה עם גארי.
הוא המשיך לחקור אותו, למד עם עוד מנטורים שונים, ניסה שיטות שונות, לקח קורסים שונים. ובעיקר העמיק, העמיק לתוך עצמו, העמיק לתוך מקור הכאב שלו ועבד על לשחררו.
הוא פגש המון שדים. המון כאב, המון ספק, המון פחדים. "אני לא מספיק טוב", "משהו בי לא בסדר", "אני אדם רע ואפל בטבע שלי", "אני לא חכם", "אני לא ראוי", "כולם יותר טובים ממני", "אני לא מושלם", "אני נחות ומכוער" ו"העולם מקום רע ואפל".
הוא פגש את כולם וזה לא היה קל. הוא פגש אותם עם המון אהבה וסקרנות, הוא פגש אותם ברוגע וחקר לטבע המציאות. ובעזרת המנטורים שלו ובעיקר עצמו, הוא פגש אותם ואת הכאבים ריפא.
והוא המשיך הלאה כמו לוחם, וכוחו האישי באמת גדל וגדל, והאהבה שלו גדלה וגדלה, והסבל שלו פחת ופחת.
הוא למד איך להיות ילד בגוף של מבוגר, ו וואו! זה מרגיש טוב!
דניאל ידע שהוא יודע איך לעזור לאחרים, הוא יודע מה זה גיהנום ויודע מה זה גן עדן.
הוא יודע מה זה כאב ואיבוד האושר, והוא יודע את הדרך חזרה.
אז הוא החליט להדריך אחרים ולעזור להם לעשות זאת. הצלחות וכשלונות בדרך, הוא נהיה נורא טוב בעבודתו, ולמד איך לעזור לאנשים אחרים לראות גם את דרכם מחוץ לכאב, את דרכם חזרה הביתה, עמוק לליבם הטוב והמאושר.
כן יש לו עוד דרך לעשות, לא כל הכאב רופא. אבל הוא לא צריך לחכות בשביל כל זה כדי שיהיה שמח.
אני שמח ביום יום, כיף לי להיות חי, אני אוהב את עצמי ומעריץ את עצמי על המסע שעשיתי, ואוהב אחרים ומעריץ אותם על המסע שלהם.
גם לך שקורא.ת את זה, יש מסע ייחודי משלך, ואני מקווה מכל הלב שזה שחלקתי את שלי, יעזור לך עם שלך.
אם יורשה לי לחלוק את מה שעזר לי באמת לפרוח, אם ישאלו אותי, מה בכנות עבד בדרך שעשית, למה היא עבדה כזה טוב?
אני באמת אגיד ככה:
א. תחליט: "אני רוצה להיות שמח.ה לא משנה מה" ותהפוך את זה לסדר החשיבות הכי גדול שלך.
ב. וקחי עזרה, אל תתביישי לקחת עזרה. יש לנו אמונות גדולות סביב לקחת עזרה ולבקש עזרה בחיים, אנחנו מפחדים שזה מעיד על נחיתות, חוסר שווי, שאנו אמורים להצליח להתרפא בעצמנו. אבל זה לא באמת נכון. זה בסדר ומותר לך לקבל עזרה במסע שלך, ובעיניי זה מאד מאד חשוב. לא הייתי יכול לעשות את זה בלי עזרה, בלי המטפל שלי, בלי גארי, בלי עוד אנשים מדהימים שעזרו לי בדרך. זה פשוט לא היה קורה.
ואם הייתי מבקש עזרה מוקדם יותר, זה היה חוסך לי הרבה הרבה סבל.
לפעמים גם לי יש את הפיתוי להאמין שלבקש עזרה מראה על חולשה וחוסר ביטחון, אבל אני בוחר לראות את זה כסממן לעוצמה, צניעות ואהבה עצמית. אני לא חייב שהכל יהיה מסודר, מתוקתק ומושלם בחיי בשביל לאהוב את עצמי, ממש ממש לא.
והנה הצניעות שלי לבקש עזרה: האנשים שאני עוזר להם נתרמים מזה מאד. ובקרוב אני גם משיק אתר בשביל להרחיב עוד ועוד את העבודה שלי ומה שאני עושה.
אבל אני רוצה להשפיע עוד, ולהשפיע יותר. לפעמים אני מקבל אנשים שפחות מחויבים לתהליך וזה בסדר, ואני אוהב אותם מאד, אבל אני מקבל הכי הרבה השראה מאנשים שלוקחים מחויבות נורא חזקה ולא משנה באיזה גיל ומחליטים: "אני הולך להיות שמח לא משנה מה, ואני מוכן להשתמש בכל העזרה שאוכל לקבל בשביל לממש את זה".
בשביל אנשים כאלה אני פה, בשביל אנשים כאלה אני עושה את עבודתי ואנשים כאלה רואים תוצאות מדהימות בעבודה שלנו ביחד.
אם התחברתם לפוסט הזה, והוא נגע בליבכם, אם חלק בכם גם מרגיש ככה.
אשמח אם תועילו בליבכם לחלוק אותו, לחלוק את הסיפור שלי כדי לתת תקווה לאדם אחר, אולי לשתף אותו כאן בפייסבוק או במקום אחר. אולי לשתף אותו עם חבר או חברה, או ילדיכם או מישהו ומישהי שזה יכול לתרום להם ולעזור ולתת להם תקווה.
ואם זה ירגיש לכם גם נכון, לשתף אותם אותי, ואת זה שיש דרך אחרת, ושזה השליחות הכי גבוהה ועמוקה בשבילי לתת תמיכה בכך.
ואולי זה אתם שרוצים עזרה כזו, ואם זה אתם, אל תהססו ליצור קשר. אפילו רק לשאול משהו, אפילו שאלה אחת על איך ולמה ומה עבד בשבילי. לפעמים כשאני כותב פוסטים בפייסבוק אנשים עושים את זה ואני אוהב לעזור ולחלוק, וחשוב לי לכוון כל אחד לדרך שנכונה להם, לדרך שתעבוד בשבילם ליותר שמחה אהבה וריפוי, בין עם איתי או עם אדם אחר, אני יודע שזה תורם לכדור הארץ טוב יותר.
אם קראתם עד לפה, תודה לכם על זמנכם ואני מקווה שזה עזר, אני אוהב אתכם.
אם חלקתם את זה עם מישהו בחייכם, אתם עושים מצווה וטוב לעולם, תודה לכם מאד.
ותודה לכם שאתם אתם, בדיוק כמו שאתם, אני אולי צעיר, אבל חוויתי הרבה.
באהבה וחמלה, דניאל.

Table of Contents

הדרך להתמודד עם הפחד שיקרה הנורא מכל:

הדרך להתמודד עם הפחד שיקרה הנורא מכל: עוד מילדות, פחדתי פחד אימים שיקרה לי הנורא מכל. הפחד כשגדלתי הפך להיות הפחד שאמות, שאחטף, שאקרוס כלכלית ואהיה הומלס, שטיל יפגע בי או באדם שאני אוהב, שאהיה הקורבן בפיגוע.  שכולם ישנאו אותי, שאעשה טעות אחת שתרחיק את כל האנשים שאני אוהב מחיי.

Read More »

גם אם קשה לכם עכשיו, והכל נראה אבוד, אני רוצה שתדעו שהכל יהיה בסדר:

גם אם קשה לכם עכשיו, והכל נראה אבוד, אני רוצה שתדעו שהכל יהיה בסדר: זה קשה ממש לחשוב שכל העולם נגדנו, שהיקום תוקף אותנו, וששום דבר לא הולך לנו, ושכל זה קורה לנו בכוונה. זה קשה ממש לראות את העולם כמקום מפחיד, מנותק, קר שלא אכפת לו מאיתנו, כי אז

Read More »

איך להרגיש שקט פנימי גם כשהדברים מתפרקים מסביב:

איך להרגיש שקט פנימי גם כשהדברים מתפרקים מסביב: זה קל לדבר על שמחה, אושר ושקט פנימי כשדברים הולכים לנו בקלות וכמו שרצינו. ולפעמים זה פשוט לא עובד ככה. לפעמים הדברים מתפרקים. לפעמים אנחנו חווים פרידות, לפעמים אנחנו חווים פיטורין מהעבודה, כישלון בעסק, מלחמה וקשיים פוליטיים, אובדן של אדם האהוב. החיים

Read More »