בעיה ארורה אחת אחרי השנייה:
"דאגה לא משנה כלום, אפילו אם תדאג פי 20 יותר הדאגה שלך לא תשנה כלום. למעשה, היא תחמיר את המצב" – תיק נהאט האן
יצאתי להליכה היום בבוקר בחוץ, הליכה איטית בשכונה. נהנה מהשמש, מהשמיים, ממזג האוויר הנעים, צלילי הציפורים הנעימים. במהלך ההליכה הזו אני גם נושא את המוח שלי וכמו תפקידו של כל מוח טוב: הוא דואג.
אז אני הולך לי ומסתכל מסביב ונהנה ובאותו זמן אני שם לאירוניה שהמוח שלי עסוק מאד במחשבות ודאגות על שלל דברים שהרבה מהם לא בטוח באמת יקרו או מוגזמים. לפעמים אני נשאב למחשבות האלו לכמה רגעים, כשזה קורה ואני שם לב אני בעדינות מחזיר את תשומת ליבי לנשימה ומרפה בעדינות את גופי.
אז ככה המוח שלנו, הוא מכונת הישרדות ולמדתי לקבל את זה. כשאני מקבל את זה, אני לא סובל מזה וכשאני לא סובל מזה אני רשאי לעשות בחירה אחרת. מה הבחירה הזו? חזרה לרגע הנוכחי, אימוץ פרספקטיבה אחרת מפחד.
אני אסיים בעוד ציטוט מתיק נהאט האן(מתוך הספר שלו "פחד"): "אם באחת מנסיעותיי בעולם אהיה במטוס שעומד להתרסק, אני אתרגל נשימה מודעת כדי להרגיע את עצמי, אני מקווה שגם אתם".