כילד, החושך והרוע בעולם שברו אותי. אבל משהו אחד שינה את זה:
עוד מילדות, המפגש עם החושך היה מוכר לי.
משפחה עם רקע של טראומה, כמו רוב המשפחות בישראל.
שואה, פוגרומים, בריחה ממצבים מאתגרים בעירק, צרפת ומרוקו והגעה לארץ לתנאים של קושי, מלחמות ומצב הישרדותי –
כל זה הוביל לכך שהרגשתי את החשיכה בתוכי מגיל צעיר כמו חבר קרוב שמדבר איתי.
המפגש העמוק ביותר שלי עם החשיכה הייתה בהתעללות המינית שחוויתי, כי לעולם לא ראיתי חשיכה כל כך גדולה בבן אדם אחר עד שראיתי אותו ואת מה שהוא עשה לי.
יותר מהאירוע עצמו – החשיכה שראיתי בבן אדם הזה הייתה הדבר הקשה וטראומתי מכל.
כל כך מבוהל מהתקופה הזו, העדפתי להדחיק את החשיכה לגמרי ולהתנהג כאילו היא לא קיימת.
כפיצוי מתוך מגננה – האמנתי במלואי ש100% מהאנשים טובים כל הזמן, ושלעולם אף אחד לא ינסה לפגוע בי או לנצל אותי.
כל זה התנגש לי בפנים כשהגעתי לגיל הנערות בו להיות לא נחמד לאנשים נחשב מגניב.
וראיתי לא רק איך מתייחסים אליי באופן פוגע, אלא גם איך אני למדתי להתייחס ככה לאחרים.
אולי מיותר להגיד כמה זה שבר אותי, במיוחד שראיתי את עצמי מתנהג כך.
כמה רע הרגשתי עם עצמי, וכמה קושי זה עורר בתוכי ושאלות לגבי מה שתפסתי כרוע וחשיכה בעולם, והשאלה ששאלתי את עצמי של: "למה היא קיימת?".
התשובות הגיעו בשלבים, שנים מאוחר יותר במסע הרוחני שלי.
הייתי צריך לפגוש את השדים שלי ולסלוח להם במסעות שמאנים שונים.
הייתי צריך לפגוש את החשיכה בעולם, ולהגיד לה שאני אוהב אותה וסולח לה.
הייתי צריך לפגוש את הרוח של האדם שאנס אותי במערה חשוכה במקסיקו, ולסלוח לו מכל הלב – ועשיתי את זה יותר מכל בשבילי,אבל גם בשבילו, כדי שהרוח שלו תוכל להמשיך הלאה, וכיום איני מחזיק על כך שום כעס.
עם הזמן: שיחות עם החשיכה בעולם והשטן, או מה שהשמאנים של פעם היו קוראים לו "הטפיל" ויונג קרא לו "התת מודע הקולקטיבי" נהיו נורמאליות בשבילי.
למדתי להכיר את השטן לוציפר ולקרוא לו אח שלי.
או שאולי אני לוציפר בכלל? ואח שלי הוא המלאך?
מי יודע? זה תלוי בנקודת מבט שאני לוקח.
אולי אני שניהם ואפילו עוד.
כי בכנות, הדרך שבה מצאתי שלווה עם הרוע וחשיכה בעולם, זה לראות שהיא גם בתוכי. ובמקום לברוח ממנה או לשפוט אותה, למדתי להזמין אותה קרוב אליי כמו חבר ותיק.
להיות סקרן לגביה, לשאול אותה שאלות, לנסות להבין למה מישהו יכול לעשות משהו כזה נוראי כמו לרצוח ולאנוס, במקום ישר לשפוט אותו כאיש רע שנולד מקולקל.
אף אחד לא נולד רע. יש רק אנשים שעשו להם רע, ואז הם עושים רע חזרה. זה תקף בכל סיטואציה.
זה לא תירוץ לפגוע באחר, לכל אחד מאיתנו יש אחריות, אבל זה כן יכול לעזור לנו לפתוח את הלב לחמלה ולחשוב אולי אחרת על פיתרון עמוק יותר לאיך להתמודד עם אנשים כאלו.
הדרך שבה מצאתי שלווה עם החשיכה ורוע בעולם, זה ע"י זה שלמדתי לאהוב אותה כמו אח או אחות קרובים שלי.
כייום החשיכה היא כמו חברה טובה, אני לא מסכים איתה על הרבה, אבל אני מבין מאיפה היא באה, ושהיא פשוט פצועה.
אני מבין שהתפקיד שלי כאן באנושות זה לא לשפוט אותה, אלא להבין אותה יותר טוב, ולעזור לה להחלים.
הרי בסופו של הדבר השטן, הוא בסה"כ מלאך שנפל.
מי יתן וכולנו נפסיק לראות את הרוע כרוע, ואת החושך כחושך, ונראה אותם פשוט כמה שהם באמת: האור שנפצע.
מי יתן ונפתח את ליבנו לחמלה לכל היצורים החיים, לא משנה מה הם עשו, ובו זמנית נדע לשמור על גבולות ולהגן על עצמנו.
מי יתן ונפתח את הלב לכולם, ושכל אלו שחיים בחשיכה יגלו את האהבה והאור.
מי יתן ואתם שקוראים את זה, ואני שכותב מילים אלו, נפגוש את החשיכה שבנו ובאחרים, בעדינות, חמלה, סקרנות ואהבה עמוקה יותר.
כי כשאנחנו סקרנים, לא ניתן לשפוט.
מי יתן וכך יקרה, אמן.
באהבה וחמלה, דניאל❤️.