דווקא בתקופה הזאתי אני מרגיש את האור שבתוכי גדל ומתעצם. זה כאילו החשיכה הגדולה מזמינה אותי בעצם נוכחותה אל עבר האור. בהבנה
אל תחכו ליום שאחרי המלחמה בשביל שיהיה לכם טוב שוב. אל תחכו ליום שאחרי המלחמה בשביל להתחיל למצוא שמחה ושלווה. אל תחכו ליום שאחרי
בשביל רבים מאיתנו בחודש האחרון, יכול להיות שהחוויה היא שהחיים הגיעו למעין עצירה. כאילו אין לאן להתקדם עכשיו. שעכשיו הזמן "לחכות".
אני יודע שיש הרבה דיבור עכשיו על איך "לנהל רגשות בתקופה הזו", או איך "לווסת את הרגשות בתקופה הזו", או "להתמודד איתם". אבל
אני כל יום חושב עליכם, גם כשאני לא לגמרי מודע שאני חושב עליכם. איך זה להיות שם בחשיכה? מה אתם עוברים?
"קשה לי ממש לעשות בחירות בחיים", "קשה לי ממש לדעת מה אני רוצה, אפילו לדעת איזה אוכל לבחור במסעדה קשה לי", "קשה לי עם הבחירות
היה הייתה מטופלת מקסימה שנקרא לה דנה, שכשהיא באה אליי היא התקשתה עם המון המון מחשבות חרדתיות לגבי העתיד (אני מספר לכם את זה כמו
1. "אני חייב להגיע לרגע עתידי שבו סוף סוף אהיה שמח": זה נבון ולגמרי לגיטימי לפעמים בחיים לעשות ויתורים זמניים בטווח הקצר בשביל
אחת השאלות שכל הזמן רצה לי בראש כשהייתי בדיכאון, זו השאלה של: "מה המשמעות של החיים?". "בשביל מה כל הקיום הזה? מה הטעם בכלל?".
אתם לא בטוחים מה אתם רוצים: אתם חושבים שאתם רוצים דברים, ואז משנים את דעתכם הרבה, או לא מרגישים טוב לגבי אף אופציה. או שאולי