קרה לכם פעם שהרגשתם שהאישור שלכם תלוי במישהו אחר? אולי באותו רגע שבו הרגשתם צורך שמישהו יאשר לכם שאתם מספיק טובים, מוצלחים, או ראויים? אני
אתם אומרים שאתם אוהבים את עצמכם מצד אחד, ומצד שני מפחדים ממה שחושבים עליכם ודואגים מזה, ואקטיבית מסתירים מאנשים צדדים בכם שאתם לא רוצים
יש תקופות בחיי שאני מרגיש בושה במי שאני. בתקופות שזה היה ממש חזק, הייתי מתרחק מאנשים, כי פחדתי שיראו כמה שאני פגום. הרגשתי
תפקפקו בו כשהוא עולה: אתם לא חייבים לקחת את מה שהקול הזה אומר כעובדה, ואתם יכולים ממש לדבר איתו. שאלה נהדרת לשאול אותו
השופט: כפי שרשמתי בפוסט הקודם בנושא, אנחנו אף פעם לא שופטים את עצמנו באמת, המחשבות השיפוטיות בראש עולות מהחלק במוח שלנו שאני קורא לו: "השופט".
יש מכשול אחד, שהוא המרכזי בעיניי שאנשים מתקשים איתו כשהם מנסים לאהוב את עצמם, והמכשול הזה הוא כל כך מאתגר, בגלל שהוא כמעט בלתי נראה.
להעז לעמוד באור: "לפעמים אני מפחד לעמוד באור, באהבה, בעוצמה ושמחה שלי. לפעמים אני מפחד להפתח לאפשרויות של כל הטוב שיכול להפתח בפניי. לפעמים אני
אם אתם כמוני, אתם בטח מותקפים ביום יום במחשבות שליליות שמשוות אתכם לאנשים אחרים ואומרות לכם שאתם לא טובים מספיק ונכשלים לעומת כל האנשים "הטובים"
אני שונא את עצמי. ככה הרגשתי. אני אפס. מפסידן. לוזר. פאתטי. כמה קשה הייתי עם עצמי. כשהייתי עושה טעות, כמה
הפוסט הזה מיועד לכם, אם גם לכם יש את התחושה לפעמים שאתם לא מביעים את עצמכם כמו שאתם באמת. ואם אתם גם לפעמים